המבט שרואה את האפשרות
על לוגותרפיה, אהבה, ומה שאנחנו מחזיקים בשביל מי שאנחנו אוהבים
יש רגע שכל הורה מכיר.
הילד עומד מולנו. הוא מוותר על משהו שהוא אוהב, או אומר משהו קטן ממנו, או פשוט נכנע. ומשהו בתוכנו מתכווץ.
ההתכווצות לא באה מאכזבה. היא באה מזה שאנחנו יודעים מי הוא יכול להיות. ראינו את זה. ראינו אותו בגיל ארבע מסביר לחתול למה צריך לחלוק. ראינו אותו מחבק את אחותו כשאף אחד לא הסתכל. אנחנו יודעים מה יש שם.
ועכשיו הוא עומד מולנו בגרסה מצומצמת של עצמו, ובא לנו לצעוק: אבל אני מכיר אותך. אבל אני מכירה אותך.
זאת אהבה. אולי הצורה הכי חשופה שלה.
❖
פראנקל כתב שאהבה היא הדרך היחידה לתפוס אדם אחר בגרעין הכי עמוק של אישיותו. האוהב רואה את המהות של האהוב, ויותר מזה, הוא רואה את מה שעוד לא התממש בו ומבקש להתממש. ובכך שהוא רואה, הוא עוזר לזה לקרות [1].
כלומר המבט עצמו עושה משהו. הוא לא רק מתעד. הוא מזמין.
ב"הרופא והנפש" פראנקל מקדיש לאהבה פרק שלם [2]. הוא מבחין שם בין שלוש שכבות של קשר: משיכה גופנית, שנוגעת בגוף של האחר. התאהבות, שנוגעת בנפש שלו, באופי ובמצבי הרוח. ואהבה, שנוגעת באדם עצמו, בממד הרוחני, במה שהופך אותו לחד־פעמי ובלתי ניתן להחלפה.
גוף אפשר להחליף בגוף אחר. מצב רוח אפשר למצוא אצל מישהו אחר. אבל את האדם הזה, דווקא אותו, אי אפשר.
ומי שרואה אדם ברמה הזאת, רואה גם את מה שהוא יכול להיות. ככה, בעיניי, לוגותרפיה היא תרפיה של אהבה. ההתערבות כולה נשענת על אותו מבט: האדם שמולי גדול מהמצוקה שלו. יש בו ממד שלא חולה, שלא נשבר, שעדיין יכול לבחור. אני לא רואה רק את מה שהוא. אני רואה גם את מה שהוא יכול להיות.
פראנקל נהג לצטט משפט המיוחס לגתה: אם ניקח את האדם כפי שהוא, נעשה אותו גרוע יותר. אם ניקח אותו כפי שהוא צריך להיות, נעזור לו להפוך למה שהוא יכול להיות.
❖
ואז אני חוזרת הביתה.
ושם, מול בן הזוג, המבט הזה נעלם לי לפעמים. עם הילדים הוא בא בקלות. עם בן או בת הזוג, אחרי עשרים שנה, משכנתא ושלושה מכשירי רובוט שאף אחד לא מרוקן, הוא דורש עבודה.
במודל שלי, "אבולוציית הקשר", שנשען על חמשת השלבים של סוזן קמפבל [3], מעניין לקרוא את השלבים דרך השאלה מה אני רואה כשאני מסתכלת על מי שלידי.
ירח דבש (שלב ראשון) רואים מישהו שלא באמת קיים. גרסה מושלמת, מצוירת בצבעים שלנו. זה מרגש, אבל זה עוד לא מבט על אדם. זה מבט על מראה. פראנקל היה אומר שזה עדיין בשכבת הנפש.
מציאות ואכזבה (שלב שני) רואים בעיקר את מה שחסר. מה שהוא או היא לא עושים, לא מבינים, לא זוכרים. המבט מצטמצם לרשימת תיקונים.
הסתגלות (שלב שלישי) משהו נרגע. מתחילים לראות את האחר כמו שהוא. בלי הקישוטים של ההתחלה ובלי כתב האישום של האמצע. יש בזה הקלה גדולה, ויש בזה גם סכנה: אפשר להתמקם שם. "זה מה יש." קבלה שהופכת בשקט להשלמה, והשלמה שהופכת בשקט לעייפות.
שותפות (שלב רביעי) בוחרים בו או בה. בעיניים פקוחות. אחרי שראינו את כל מה שיש לראות, אומרים כן מחדש. וזה ערך עמדה במלוא מובן המילה: הבחירה שלנו כלפי מה שלא בשליטתנו.
אהבה עמוקה (שלב חמישי) כבר לא מסתכלים רק זה על זו. מסתכלים יחד החוצה, אל משהו שגדול משניהם. ילדים, קהילה, רעיון, עולם. זאת התעלות עצמית בגרסה הזוגית שלה.
❖
ומה שקורה מהשלב השלישי והלאה, אם עושים אותו נכון, הוא בדיוק המבט שפראנקל תיאר. המעבר משכבת הנפש לשכבת הרוח.
בירח הדבש ראינו אשליה. באהבה בוגרת רואים אפשרות.
אשליה היא מה שאני רוצה שהאחר יהיה. אפשרות היא מה שכבר טמון בו.
ההבדל דק, אבל הוא כל ההבדל. האשליה מתנפצת. האפשרות מחכה.
אז כשבן הזוג שלי מתקפל מול משהו, כשהוא נסגר, כשהוא מגיב מתוך הפחד ולא מתוך מי שהוא, אני מנסה לזכור שאני מכירה אותו.
ראיתי אותו מנהל שיחה ארוכה ועמוקה עם בן משפחה שלי, הוא שבדרך כלל לא דברן גדול. ואני יודעת, ומחזיקה את זה, שהוא אף פעם לא ישכח לכסות את ריהוט הגן לפני שהוא מכבה את האורות.
אני יודעת מה יש שם.
את הריהוט הוא מכסה תמיד. להפתעה וליוזמה אני עדיין מחכה.
❖
ויש פה מלכודת שחשוב לראות.
המבט על הפוטנציאל יכול להפוך בקלות לפרויקט שיפוץ. "אני יודע מה את יכולה להיות, אז תהיי כבר." "אני יודעת מה אתה יכול להיות, אז תהיה כבר." זה כבר לא אהבה. זאת שליטה עם כוונות טובות.
ההבדל הוא חופש. אהבה רואה את האפשרות ומשאירה לאדם את הבחירה אם לממש אותה. היא מחזיקה את הדלת פתוחה, היא לא דוחפת דרכה.
ככה גם הורה טוב עושה. הוא רואה מי הילד יכול להיות, ומאמין בזה בשבילו בימים שהילד לא מצליח להאמין בעצמו. אבל הוא לא חי את החיים שלו במקומו.
ואולי זה כל הסוד. לראות במי שאנחנו אוהבים את מה שהוא עוד לא רואה בעצמו. ולהחזיק את זה בשבילו, בשקט, עד שיהיה מוכן לקחת את זה בחזרה.
❖
וכשאתם ואתן מסתכלים על בן או בת הזוג היום, מה אתם רואים?
- את מי שהיו פעם, ומתגעגעים.
- את מי שהם עכשיו, ומשלימים.
- את מי שהם יכולים להיות, ומאמינים.
- בעיקר את הכביסה שעל הכיסא.
❖
מקורות
[1] פראנקל, ו. האדם מחפש משמעות. (בחלק "לוגותרפיה בקצרה", הסעיף על משמעות האהבה.)
[2] פראנקל, ו. הרופא והנפש. (הפרק על משמעות האהבה.)
Campbell, S. M. (1980). The Couple's Journey: Intimacy as a Path to Wholeness. [3]
