יראה או אהבה

לפני כמה ימים ישב מולי בחדר האימון גבר בשנות הארבעים לחייו וסיפר לי בגאווה שקטה שהוא בעל טוב. הוא עוזר בבית, מסכים כמעט לכל דבר, לא מתווכח, וקם כל בוקר עם רשימת דברים לעשות בשביל אשתו. ההורים שלי היו אומרים שאני בעל מושלם, הוא צחק.

אבל הצחוק נעלם מהר. הוא סיפר שהוא עייף בצורה שהוא לא זוכר להיות, שהוא עושה הכל נכון ובכל זאת הם רחוקים יותר מתמיד, שהיא לא מרוצה, שהוא לא מרגיש רצוי, ושבאיזשהו מקום, בלי לשים לב, הוא נהיה זר בבית שלו.

זו הסיבה שהוא הגיע לאימון. לא בגלל ריב אחד גדול, אלא בגלל תחושה מצטברת ושקטה שמכרסמת בו, התחושה שכל המאמץ שלו לא מוביל לשום מקום, שהוא נותן ונותן ומקבל בתמורה עוד מרחק.

שאלתי אותו סתם, בלי כוונה מיוחדת, מה קורה כשהוא כן מתנגד למשהו. הוא חשב רגע ואמר שהוא פשוט לא מתנגד, שזה לא שווה את זה. כששאלתי אותו מה יקרה בו אם ירשה לעצמו להתנגד בכל זאת, הוא ענה בלי לחשוב פעמיים שיהיה מתח בבית, ושעדיף פשוט להסכים.

המשכתי לשאול בעדינות מה היה קורה בפועל אם היא הייתה כועסת עליו. הוא משך בכתפיים כאילו זו שאלה מוזרה ואמר ששום דבר נורא לא היה קורה, שזה פשוט לא נעים. אבל הגוף שלו סיפר סיפור אחר. הוא התכווץ קצת, הקול שלו ירד באוקטבה, הכתפיים נסגרו פנימה.

רק אז זה נפתח. הוא אמר שהוא חושב שהוא קצת נזהר, שלא תהיה בעיה.

הוא לא ידע לקרוא לזה בשם האמיתי שלו. הוא חשב שזו אהבה, נתינה, אכפתיות, בעל למופת. אבל מה שהוא תיאר היה פחד, עטוף באריזה יפה של אני עושה הכל בשבילה. פחד שהתחפש כל כך טוב שאפילו הוא עצמו האמין לתחפושת, עד שהגוף והנפש שלו התחילו לשלוח חשבון.

יש משהו עדין ומסוכן במקום הזה. לא כשאדם יודע שהוא מפחד, אלא כשהוא קורא לפחד שלו בשם אחר לגמרי ותוהה בכנות למה זה אף פעם לא מספיק.

ביראה אין נוכחות

אדם שפועל מיראה לא באמת נמצא. הוא מחשב תרחישים בלי לדעת שהוא מחשב. כל פעולה שלו היא בעצם בריחה, מהכעס של בת הזוג, מהאכזבה שלה, מהמתח שהוא כל כך רוצה להימנע ממנו. הוא חושב שהוא נותן, אבל בעצם הוא משלם דמי הגנה.

ביראה אין אחריות

הוא לא בוחר לעשות, הוא נדחף. מה שנראה כמו ותרנות והתחשבות הוא בעצם הישרדות מחופשת להסכמה. ואם הוא לא בוחר, הוא גם לא ממש אחראי, הוא רק שורד את הרגע.

ביראה אין אכפתיות אמיתית

גם כשזה נראה הפוך לגמרי. המשפט אני עושה הכל בשבילה יכול להישמע כמו המסירות הגדולה ביותר, אבל אם שואלים למה עושים את זה, ואם התשובה האמיתית היא כדי שלא יהיה מתח, זו לא נתינה. זו הימנעות. היא לא ממוקדת בבת הזוג, היא ממוקדת בפחד.

וזו הסיבה שזה אף פעם לא מספיק, לא בעיניה וגם לא בעיני מי שנותן. כי מה שהיא מקבלת הוא לא נוכחות אמיתית, זו גרסה זהירה ומחושבת מראש של מי שהוא. וגם אם היא לא יודעת לנסח את זה במילים, משהו בה מרגיש שהיא מקבלת רק חלק ממנו. ומשהו בו, בשקט, מתרוקן.

אז מה מבקשת אהבה

אהבה מבקשת נוכחות, שהאדם יהיה שם, אמיתי, גם כשזה לא נוח וגם כשיש מתח. אהבה מבקשת אחריות, שיבחר להסכים או לא להסכים, ולא שייכנע. ואהבה מבקשת סקרנות אמיתית, לא מה יעצור את המתח, אלא מה קורה איתה באמת ומה קורה איתי.

האירוניה היא שמי שפועל מיראה בלי לדעת שהוא פועל מיראה עובד הכי קשה מכולם ומקבל הכי מעט בתמורה. הוא קונה שקט זמני וחושב שהוא קונה קרבה. ובסוף הוא מוצא את עצמו מותש, רחוק, ותוהה איך זה קרה.

השאלה ששאלתי אותו, ואולי כדאי שכל אחד ישאל את עצמו, היא זו: האם מה שאתה קורא לו אהבה הוא באמת אהבה, או שהוא פחד שלמד להתלבש יפה.