האם אתם פועלים על פי הגדרות האהבה שלכם?

גיליתי שאני אוהבת מאוד את הגדרות האהבה שלי. פחות את הרגעים שבהם אני צריכה לחיות לפיהן

שלום אהובים,

בשבוע שעבר זרקתי לכם שאלה קטנה שמרגישה כמו כאפה לפנים: "איך זה לחיות איתי?"

קיבלתי תגובות. הרבה. חלקן מצחיקות ("שאלתי את עצמי ולא רציתי לדעת את התשובה"). חלקן מפתיעות. וחלקן כנות בצורה שגרמה לי לעצור.

אז היום אני ממשיכה באותו נתיב. קצת עמוק יותר. קצת יותר מביך. כי הגיע הזמן לשאול לא רק איך אנחנו חיים עם עצמנו, אלא לפי מה.

מה זאת אהבה בשבילכם?

לכל אחד מאיתנו יש הגדרה. לפעמים היא מפורשת, לפעמים היא רק מרחפת שם בתוכנו, מובנת מאליה, לא נאמרת. אבל היא שם. ואנחנו מודדים לפיה.

כמה הגדרות שאני שומעת הרבה:

• אהבה זה אכפתיות — לזכור את הפרטים הקטנים, לשאול איך היה, לשים לב.
• אהבה זה נוכחות — להיות שם, פיזית, בלי טלפון, בלי עיניים בצד.
• אהבה זה לחלוק — ארוחות, ויכוחים, שקיעות, חשבונות.
• אהבה זה דאגה לרווחתו — לוודא שהוא ישן, אוכל, לא עובד יותר מדי, לא נוחר לבד בלי שמישהו ישים לב.

(נוחר לבד. ראינו לאן זה הולך. נחכה.)

כולן הגדרות לגיטימיות. כולן אמיתיות. השאלה היא לא מה ההגדרה שלכם. השאלה היא: האם אתם חיים לפיה?

תרגיל המראה — גרסה ב'

בואו ניקח דוגמה אחת קטנה מהחיים.

הוא נוחר. לא נוחר קצת. נוחר כאילו יש שם חפירות תשתית בלילה.

ואתם שוכבים לידו ב-2 בלילה, עיניים פקוחות לרווחה, ועושים את החשבון: כמה שנות נישואים זה בשעות שינה אבודות?

ואז — המרפק. לא מרפק קשה. רק… תזכורת עדינה. דחיפה קטנה. "תתהפך."

ועכשיו: תרגיל המראה.

אמרתם שאהבה בשבילכם היא לדאוג לרווחתו. לבדוק לו דופק. לוודא שהוא בסדר. אז כשהכנסתם מרפק — פעלתם אהבה?

ובכן… כן. בהחלט.

(כי נחירות יכולות להיות סימן לדום נשימה בשינה. ואתם דאגתם להעיר אותו. זה אפילו רפואי. ראיתם? אפשר תמיד למצוא הצדקה אם רוצים.)

אבל בכנות — האם המרפק הגיע ממקום של דאגה לו, או ממקום של צורך שלכם לישון? ושניהם לגיטימיים לחלוטין. אבל יש הבדל.

הפער בין ההגדרה למציאות

כאן נמצא הדבר המעניין. רובנו מאמינים שאנחנו אוהבים לפי ההגדרות שלנו. אבל כשמסתכלים מקרוב על הפרטים — על הרגעים הקטנים, הלא-מתוכננים, האוטומטיים — לפעמים מגלים פער.

דוגמאות מהחיים:

• אמרנו שאהבה היא לחלוק. אבל השבוע סיפרנו לחברה על הדבר שקרה לפני שסיפרנו לו.
• אמרנו שאהבה היא נוכחות. אבל בזמן שהוא דיבר על היום שלו, גללנו אינסטגרם "רק שנייה."
• אמרנו שאהבה היא אכפתיות. אבל שאלנו "מה שלומך?" ולפני שסיים לענות, כבר עברנו לדבר על הלוגיסטיקה של מחר.

זה לא שאנחנו לא אוהבים. זה שהאוטומט מנצח את הכוונה.

אז מה עושים עם זה?

לא מתאשמים. לא מחפשים עוד דבר שבו אנחנו לא מספיק טובים. מתבוננים. בסקרנות.

הביטוי "תרגיל מראה" לא נועד להפוך אתכם לשופטים של עצמכם. הוא נועד ליצור רגע של עצירה מודעת בפנים עם עצמכם, בלי עורכי דין ובלי סנגורים. רגע שבו שואלים: "האם מה שאני עושה עכשיו מיישר קו עם מי שאני רוצה להיות בזוגיות הזו?"

לפעמים התשובה תהיה כן, ממש. לפעמים תהיה לא, ואני יכול/ה לבחור אחרת. ולפעמים תהיה לא, אבל אני עייפה ומישהו כאן נוחר, אז המרפק הוא הכי פחות שאפשר לבקש ממני. וגם זו תשובה לגיטימית.

שאלה אחת לשאת איתכם השבוע

מה ההגדרה האחת הכי חשובה שלכם לאהבה, זו שאם תשאלו את עצמכם בכנות, הייתם רוצים שתאפיין אתכם?

ובשבוע הקרוב, חפשו רגע אחד, רק אחד, שבו תוכלו לבחור לפעול לפיה. לא מהפכה. לא שינוי אישיות. רגע אחד של כוונה.

אצלי ההגדרה היא נדיבות, וכשהוא לא נוחר אני בודקת דופק.

טטיאנה קורן
לוגותרפיסטית זוגית ואישית

(נכתב בלשון זכר או נקבה ותמיד מיועד לשניהם)