"אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל"
(ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות)
סקירה קצרה של עקרונות גישת הלוגותרפיה, מתוך ספריו של דוד גוטמן, תלמידו ורעו של ויקטור פראנקל: "האם איחרתי את הרכבת"(גוטמן, 2007) ו"לוגותרפיה למטפל" (גוטמן, 1999) וארחיב אותם תוך שיבוץ מקורות ספרות נוספים. גוטמן מונה חמישה עשר עקרונות והנחות יסוד ומדגים את יישומם בחייו של פראנקל:
עיקרון ראשון: חופש הרצון
על האדם להאמין כי לחייו יש משמעות בכל תנאי וכי הוא מסוגל לבחור את תגובתו ל-מה שקורה לו. עקרון זה, גורס גוטמן, קיבל תוקף מיוחד בניסיון החיים שעברו פראנקל וחבריו במחנות הריכוז. שם התברר שלאדם יש סיכוי גדול יותר לעמוד בכל תנאי כל עוד הוא מקנה ערך/משמעות לסבלו ולהישרדותו.
פראנקל מדגיש שחופש הרצון הוא תוצאה של אחריות עמוקה ומחויבות רק כלפי מוסכמה כלשהי. חופש אמיתי קיים רק כאשר האדם ער לבחירותיו ומוכן לקבל באומץ על עצמו את תוצאותיהן.
האומץ של פראנקל קיבל את תוקפו הממשי כבר בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 16, כשמחה על דברי המורה שלו לכימיה בבית הספר התיכון שהמשיל את האדם ללא יותר ממכונה עם תבערה פנימית. מחאתו זאת הייתה במרוצת הזמן לאבן הפינה של הלוגותרפיה וניתן לומר שפראנקל נלחם כל חייו כנגד כל ניסיון וכנגד כל תיאוריה שרצו להפחית מערכו ומכבודו של האדם.
האומץ להילחם על הערכים בהם האמין בא גם לידי ביטוי כאשר למרות הערצתו את מוריו, זיגמונד פרויד ואלפרד אדלר, בחר פראנקל לפתח את גישתו האישית לתיאוריית המוטיבציה בהתנהגות האדם.
"הלוגותרפיה היא פסיכותרפיה ממוקדת משמעות" (שם, עמ' 159)
השאיפה של האדם למשמעות, מגיעה כתפישה פילוסופית ותאורטית וכפיתוח המבוסס על אסכולות יסוד, שגרסו ששאיפת האדם – לעונג ( פרויד) ושאיפת האדם – לכח (אדלר).
עיקרון שני: כוח ההתרסה
כוח ההתרסה של הרוח האנושית הוא היכולת לא להיכנע למוגבלויות ולאינסטינקטים הרסניים, אלא לנקוט עמדה כלפי מצבי החיים. הלוגותרפיה הכירה בכך שבמצבי משבר, יש שעשויים להסתתר מאחורי חסכי הילדות והשפעתם השלילית על חייהם, כפי שסבורה הפסיכותרפיה המסורתית, ובכך לשקוע באומללות ביתר שאת. אולם אם במקום לבחור בדרך המילוט הזאת יבחר האדם להכריע ולנקוט עמדה כלפי תנאי הקיום שלו, כי אז הוא יוציא את כוחותיו הרוחניים מהכוח אל הפועל ויתמלא בתחושה של מטרה ומשמעות. הלוגותרפיה גורסת כי אנשים המונעים על ידי מצבים גופניים ונפשיים קשים יכולים להתגבר עליהם על ידי "התנגדות פסיכו־נואטית". במקרה זה הכוח הנואטי פועל בניגוד לכוח הפסיכולוגי והפיזיולוגי, לאו דווקא על ידי שינוי שלהם אלא על ידי שינוי העמדה כלפיהם.
כנוירולוג וכפסיכיאטר פראנקל היה מודע לכוחן של ההתניות הפיזיולוגיות והנפשיות בהסבר של התפקוד האנושי. אולם, כניצול שואה שחווה ממקור ראשון את יכולתו של האדם להתמודד, להתעלות מעל ומעבר להתניות אלו ואף להתקומם כנגד כל הנסיבות גם בתנאים הקשים ביותר, הוא היה מסוגל להעיד על כוחה של חירות הבחירה. נאמנות לעמדה זו, המדגישה את החירות הבלתי מותנית של האדם ו"כוח ההתרסה" לבחור כיצד להתייחס למצבי חייו, מסייעת לנו לא להישאב אל תוך הייאוש הקיומי אשר עשוי לעלות אל מול נסיבות טרגיות ובלתי משתנות, ולכרות ברית עם החופש הבלתי מותנה להתעלות מעל ומעבר למצבי חיינו. כמי שמנווטים אונייה, איננו יכולים לשלוט ברוח, אך יש בכוחנו לכוון את מפרשיה על מנת להגיע לחוף מבטחים ולהפוך את ההתרסה לנשק חשוב להישרדות בכל תקופת חיים. (רוסו נצר ומעוז ישראל, 2021)
עיקרון שלישי: שלושה ממדים לאדם
על פי גישת הלוגותרפיה, בני האדם "בנויים"/כוללים שלושה ממדים-פיזי נפשי ורוחני. לדברי פראנקל, בשום פנים אין לרדד את בני האדם רק לממד אחד (גופני) או לשניים (גופני ונפשי) כפי שחוטאת הפסיכולוגיה שמתעלמת מהממד הרוחני, אותו ממד בו טמונים כל כוחות הריפוי שלו. רעיון ההוליזם לקוח מהטענה האדלרייאנית. הוליזם הוא במקור מילה יוונית שפירושה שלם או כולל. על פי ההוליזם, התכונות של מערכת לא יכולות להקבע או להיות מוסברות אלא רק על ידי סך כל המרכיבים שלה.
אפיון האדם לפי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר מניח ש:
1.האדם היא ישות שלמה ואין להתייחס למרכיביה בנפרד.
2.המניע העיקרי של האדם הוא הרצון להגיע לשלמות.
3.התנהגות האדם היא ביטוי לתפיסתו הסובייקטיבית את המציאות.
אדלר שם דגש חזק על המודעות, על החתירה לעליונות, על הגורם החברתי ועל חופש הבחירה.
פראנקל הושפע מתפישתו של אדלר ותיאר את האדם כמכיל שלושה ממדים.
פראנקל, טען את טענת ההוליזם והתקומם כל חייו נגד הניסיון להפחית מכבודו של האדם ע"י רדוקציוניזם, כגון נאציזם, פאשיזם, טוטאליטריזם וכן הלאה. המשותף לכל התנועות האלה הוא שכולן רוצות לשלול מהאדם את זכותו הבסיסית לחופש ביטוי ולבחירה חופשית.
פראנקל תרם חידוש נוסף על גבי ההוליזם של אדלר. הוא הציג את האדם כמי שלא רק בעצמו מראה אחדות וטוטאליות, אלא הוא גם מייסד את האחדות של שלושת ממדיו: גוף-נפש-רוח.
עיקרון רביעי: הרוח האנושית היא הגרעין הבריא בכל חולה
"הרוחניות מתייחסת למציאות הלא חומרית. היא עניין של תפיסה פנימית. הרוחניות קשורה ישירות לרווחה נפשית. האדם הוא קודם כל יצור רוחני, ועושרו נמדד בהישגיו האינטלקטואליים, הרגשיים והרוחניים. הנשמה היא כח החיים. בניגוד לגוף- הנשמה לא מזדקנת, היא גדלה." (גוטמן,2022 עמ' 158)
הראיה הלוגותרפית היא כי האדם יכול להיות חולה בגופו או בנפשו, אך לא ברוחו.
מטרת הלוגותרפיה של פראנקל היא, להרים את האדם לרמה רוחנית גבוהה יותר, מעל לקיומו הפיזי והנפשי בלבד. לאמונה ב"משמעות עליונה".(גוטמן 2022)
האדם יכול להתעלות מעל המחסומים הביולוגיים והפסיכולוגיים כשיש לו סיבה ומשמעות, כשהקיום מכיל בתוכו את כל הקורבנות, את כל הכאב והייסורים בעולם הזה.
עיקרון חמישי: האדם מסוגל להתעלות מעל ומעבר לעצמו
אנו יכולים להתעלות מעבר לעצמנו למען אנשים אהובים או למען רעיונות נשגבים.
כך כותב פראנקל בספרו "זיכרונות" אודות החלטה דרמטית שקיבל, שהונחתה על ידי ערך כיבוד ההורים בו החזיק וסיכנה את חייו:
"זה היה המבחן האמתי של התבגרותי. אילו היגרתי לאמריקה, הייתי ניצל ממבחני בגרות אלה. שם יכולתי לפתח את הלוגותרפיה ולמלא את ייעודי ועבודת חיי. אך לא היגרתי לאמריקה והגעתי לאושוויץ. זה היה "המבחן הקריטי". שתי התכונות האנושיות הבסיסיות- התעלות עצמית והתרחקות מעצמי- אוששו וקבלו את תקפותן במחנה הריכוז. ההוכחה באמצעות ההתנסות מאשרת את ערך ההישרדות של "הרצון למשמעות" ואת "ההתעלות העצמית", את הושטת היד מעבר לעצמנו עבור משהו שונה מאתנו." (פראנקל, 2015 עמ'101)
גוטמן חושף בספרו "לוגותרפיה הלכה למעשה" סיפור אישי: "לאחר שחזרנו מ"הבית המוגן" לגטו, המשכנו לסבול, מחכים למותנו הבטוח. כל יום הלכתי למטבח המרכזי, מקווה לקבל קצת מרק ואולי חתיכת לחם להביא למשפחתי. יום אחד בדרכי חזרה ל"ביתי" בלי מרק, ראיתי להפתעתי גזר אחד, גזר אמיתי, בתעלה לצד הדרך. כשהתכופפתי להרים אותו ראיתי מזווית עיני חייל גרמני צופה בי מאחור. הוא כיוון רובה אל גבי. ידעתי שאמות מיד, אולם לא יכולתי להימנע מלהסתובב ולחייך לעברו. החייל התבונן בי וחייך בחזרה. ואז הוא החווה לעברי בידו שאקח את הגזר. הרמתי את האוצר והתחלתי ללכת באטיות, מחכה לירייה. אבל היא לא באה."(גוטמן, 2022 עמ'15)
וכך כותב דניאל גולמן להקדמה לספר "כן לחיים למרות הכל":
“פראנקל מצטט נוסחה מזוקקת של הלל הזקן מלפני אלפיים שנה כמעט: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?" (אבות א', י"ד) בעבור פראנקל, פירוש הדברים הוא כי לכל אחד מאתנו יש מטרת חיים ייחודית משלו, וכי שירות של אנשים אחרים מרומם אותה. טווח הפעולות שלנו והיקפן חשובים פחות מהשאלה, עד כמה אנחנו מיטיבים להגיב לדרישות המסוימות של מעגל חיינו.חוט משותף העובר בדברי החוכמה האלה תופס את הדרכים שבהן אנו מגיבים למציאות החיים בכל רגע ורגע, בכאן ובעכשיו, כדבר־מה שחושף את האתיקה של חיי היומיום. חיינו מציבים בפנינו שוב ושוב את השאלה בדבר משמעות החיים שלנו, שאלה שאנו עונים עליה באמצעות תגובתנו לחיים.” (פראנקל, 2021 עמ' 22)
עיקרון שישי: התעלות והתרחקות
"שתי מידות או תכונות מקנות לאדם את היכולת להתעלות ולבטא יחס כלפי הקיום: הראשונה היא יכולת ההתרחקות — היכולת לצפות בעצמו ובמצבו מבחוץ, מתוך התרחקות מעבר למצב ("זום אאוט").
השנייה היא מה שפראנקל מכנה התעלות מעל ומעבר לעצמו. "היכולת להתעלות על הנסיבות ולכוון עצמו בשביל מישהו או משהו שאינו עצמו — תהא זאת מטרה חשובה או אפילו אהבה לאדם אחר. תכונה זו פועלת כנגד עקרון ההומאוסטזיס (איזון) המכוון בדרך כלל את ממדי הגוף והנפש של האדם, שכן היא מכוונת על ידי ממד הרוח החותר להטראוסטזיס (מתח), במרדפו אחר ערך או מטרה ראויים. בהקשר זה פראנקל עורך הבחנה בין ה"פסיכודינמיקה" — מאזן ותנועת הכוחות בממד הנפש, ל"נאודינמיקה" — האופן שבו אלו באים לידי ביטוי בממד הרוח."( רוסו נצר ומעוז ישראל, 2021 עמ' 155)
עיקרון שביעי: לחיות בהווה ולהביט קדימה
קיומנו איננו מתמצה במי שאנחנו בהווה, אלא גם במי שאנחנו חפצים להיות בעתיד. האדם מסוגל להתאמץ ולהקריב קורבנות רק כאשר הוא יודע שאלה הכרחיים להשגת שאיפה משמעותית עבורו. על כן אל לנו להתמקד בעבר, אלא לחיות בהווה ולהביט קדימה, אל מטרות שיש צורך להגשים ואל אנשים שצריך לעזור להם לחיות חיים משמעותיים. תחושת ה"זקוקים לי" יכולה להביא לתחושת משמעות.
"אסירים , שכל מעייניהם התרכזו בעתיד, אל עבר משמעות שחיכתה להגשמתה, היו בעלי סיכויים טובים יותר לשרוד. שני פסיכיאטרים אמריקאיים-ליפטון ונרדיני- מצאו שאותו דבר חל על שבויי מלחמה ביפן ובקוריאה." (פראנקל, 2015, ע'מ 101)
עיקרון שמיני: כל אדם הוא יחיד ומיוחד ולא ניתן להחליפו
גוטמן מציין כי לפי החסידות, כל אדם הוא חיוני לעולם. שואל הרב אשלג בהקדמה לספר הזוהר: "מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות ממנה?"
"ייחודיותו של האדם באה לידי ביטוי בתרומתו לעולם, ביצירתיות שלו ובהתייחסותו לחייו: בדרך שבה הוא חי את חייו, מקיים יחסים עם בני אדם אחרים, סובל את סבלו ואת מכאוביו, מנצל את ההזדמנויות ליצור משהו ייחודי, המשמעות של חיינו נוצרת כשאנחנו חשים בייחודיות הזאת." (גוטמן, 2007 עמ' 77)
פראנקל ראה ייחודיות גם בחולשה האנושית. "כל אחד מאיתנו", הוא מציין, "בלתי־מושלם — אבל בלתי־מושלם למינהו, בדרכו שלו… החוזקות והחולשות הייחודיות שלנו עושות כל אחד מאיתנו חסר תחליף באופן יחיד במינו.” (פראנקל, 2021 עמ' 15)
את סוגיית הייחודיות מדגים גוטמן בסיפור מאלף: ססטרטוס, האדריכל שבנה את אחד משבעת פלאי תבל, "המגדלור של אלכסנדריה", לבקשת המלך תלמי השני, רצה ששמו יישאר לדורות ושייזכר כמי שבנה את המגדלור, אך ידע שהמלך יהרוג אותו אם יעז להנציח את שמו על המגדלור ולא יפאר את שמו של המלך. אז הוא חרט את שמו על לוח השיש של המגדלור והניח מעליו שכבת סיד שעליה חרט את שם המלך. לאורך הדורות, הרוח, הגשם והשמש שחקו את שכבת הסיד, ושמו של ססטרטוס נחשף לעולם במלוא הדרו.(שרון, 2016) וכך אמר ניטשה: "שמעו לי! כי אנוכי פלוני אלמוני. בראש ובראשונה אל תחליפוני באחר!"(ניטשה,1973, עמ'143)
עיקרון תשיעי: המשמעות היא סובייקטיבית ומשתנה
לא ניתן "לקנות" משמעות או להעביר אותה לאחרים. היא ייחודית לכל אדם.
על האדם לגלות בעצמו את משמעות חייו, ולעשות זאת שוב ושוב בכל רגע מחדש. המשמעות איננה סטטית, היא משתנה כשם שהחיים משתנים עם חלוף הזמן.
חשיבותם של דברים משתנה בהתאם לגיל למצב ולתקופה וכן ביחס לאמונתו של אדם. המשמעות מתגלה על ידי פעילות אקטיבית בעולם.
ההבנה מתייחסת לדרך שבה בני האדם מסננים מידע חדש דרך מערכות הערכים והאמונות הסובייקטיביות שלהם.(גוטמן, 1999)
כך כותב גוטמן: "גברת יואלי, בת 78, אישה חזקה ואמיצה, טיפלה בבעלה שהיה רתוק למיטה עקב מחלה ממארת במשך שנים אחדות. הטיפול בבעלה נתן לה משמעות לאורך התקופה הקשה שעברה. אחרי מות בעלה הרגישה ריקנות פנימית גדולה וקשה. היא ניסתה להתגבר על כך ו"למלא את המצבר הנפשי" שלה שהתרוקן בבריחה אל עולם הבידור, היא ביקרה בתערוכות, הלכה לקונצרטים, לאופרה, לתיאטרון ולקולנוע, השתתפה בשרשרת אירועים חברתיים בלתי פוסקים, אך כל זה היה לשווא היא לא מצאה את המנוחה ואת המשמעות שכה ייחלה להן. כאשר החליפה את סגנון החיים שלה והחלה בהתנדבות בבית אבות סיעודי, הרגישה שהיא חיה, לפתע התברר לה מה חיפשה באמת ומצאה." (גוטמן, 2007 ע'מ 78)
עיקרון עשירי: משמעות הרגע
על פי עקרון זה, בכל רגע יש משמעות שניתן לממשה, אם נשכיל להיות ערים לה והיא בת חלוף. "משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי שם במרחב האידאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה. במובן מסוים היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה ומתגלה בדיאלוג דינאמי בינו לבין החיים עצמם והאופן שבו הם "קוראים לו להיענות לתפקידים שהם מציבים בפניו.היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו ובאחריות לזהות בתוכנו מה אנחנו נקראים להיות או לעשות בכל רגע נתון אחריות זו אינה עוברת בתורשה או מונחלת על ידי הסביבה אלא עולה מתוך מפגשו הייחודי של האדם עם נסיבות חייו." (רוסו-נצר ומעוז ישראל,2021 עמ' 10)
"נורא לדעת שבכל רגע ורגע מוטלת עליי אחריות לרגע הבא. שכל החלטה, מקטנה עד גדולה, היא החלטה "לנצח נצחים" שבכל רגע ורגע אני מממש את האפשרות הגלומה ברגע, ברגע המסוים הזה, או מאבד אותה. כל רגע נתון מכיל אלפי אפשרויות ויש ביכולתי לבחור רק אחת ולממש אותה… אלא שנפלא לדעת שהעתיד שלי עצמי ועמו עתיד הדברים, האנשים סביבי, תלוי באיזה אופן, גם אם במידה מועטה מאוד, בהחלטותיי בכל רגע ורגע…" (פראנקל,2021 עמ' 146)
לרוב אנחנו ערים למשמעות הרגע בדיעבד, משמעות הרגע לא תמיד נהירה ומובנת לאדם, יש צורך להיות ערים ולהתאמץ כדי להבינה. לנקודה זו מתייחס גוטמן:
"ניקח לדוגמא את מר מילר, שסיפר למטפל שלו על המקרה הבא: עמיתו לעבודה עמד בפני פרישה, הוא פנה אל מר מילר וביקש להתייעץ אתו בדחיפות לפני ההופעה שלו במחלקת כח האדם שקבעה את תנאי הפרישה שלו, מר מילר היה טרוד באותו הרגע בעניין שלא סבל דיחוי ו"נפנף" את העמית באומרו שישוב אליו למחרת. אותו עמית לא חזר למחרת ולא לאחר מכן, מר מילר שכח את המקרה ונזכר בו רק כאשר הוא עצמו עמד לפני פרישה ודבר מה דומה קרה לו, לפתע הבין שהחיים נתנו לו הזדמנות להועיל לאדם אחר, אך הוא לא השכיל לנצל את המתנה הזאת" (גוטמן,2007 ע"מ 78-79) וכאילו אמר: "עכשיו אני מבין כמה זה היה חשוב אז, כמה משמעות היתה לרגע הזה".
העיקרון האחד עשר: אנחנו אחראיים למעשינו ולמחדלינו
הלוגותרפיה בניגוד לפסיכולוגיות אחדות הנפוצות עדיין בימינו, מדגישה את אחריותו האישית של האדם לבחירותיו לטוב ולרע.
פראנקל ראה בנושא האחריות אבן יסוד של הפסיכותרפיה. אחריות במובנה הלוגותרפי היא ההבנה שבכל מצב יש לאדם יכולת תגובה, Responsibility= Response+ abilityהוא יכול להגיב ע"י השימוש בחופש הבחירה הנתון לו.
ישנם שני סוגי אחריות: חיצונית ופנימית. האחריות החיצונית מוטלת עלינו ע"י סמכות חיצונית, כגון החוק, המדינה, הדת והמשפחה.
אחריות פנימית לעומתה נובעת מבפנים, מרוחו של האדם, זו מתקבלת מתוך רצון חופשי.
“ ככל שמגוון האפשרויות גדל, כך גם גוברת חוסר היכולת לקבל החלטה, וגדל הקושי לדעת מהי הבחירה הנכונה… חירות ללא הבשלה של מידת האחריות מייסרת את האדם, בכך שהיא גוזרת עליו אי־ נחת ביחס לכל בחירה והעדר תחושת סיפוק מהחיים." (רוסו נצר ומעוז ישראל 2021 עמ'13)
"חרות אינה המילה האחרונה חירות היא רק חלק מהסיפור, ומחצית האמת. חירות היא רק היבט אחר של הפנומן כולו, שהיבטו הנגדי הוא אחריות. למעשה, החירות עומדת בסכנת התדרדרות לביצת השרירותיות, אלא אם כן היא תתקיים במונחים של אחריות מכאן ההמלצה שלי שמן הראוי להוסיף לפסל החרות של החוף המזרחי את פסל האחריות בחוף המערבי". (פראנקל, 1970 עמ' 210)
העקרון השנים עשר: מתח רוחני
המתח והלחץ הם שני אויבים מודרניים של הקיום האנושי. אך לפי הלוגותרפיה האדם לא זקוק להומיאוסטזיס, לאיזון ולמניעת המתח, אלא דווקא ל"מתח רוחני" שידרבן אותו לחיות את חייו כך שיהיו משמעותיים עבורו.
המתח הרוחני מהווה כוח לאדם שמסייע לו להשיג מטרות חשובות, מחזיק אותו דרוך ומוכן לפעול במקום לשקוע באדישות וריק.
"בניגוד לתיאוריית ההומאוסטאזיס, מתח אינו דבר שיש להימנע ממנו בכל תנאי, ושלוות רוח או שלוות נפש אינו דבר שיש להצדיקו בכל תנאי. מידה הגונה של מתח, בדומה לאותו מתח שמעוררת משמעות שעומדים להגשימה, טבועה בהוויה האנושית וחיונית לבריאות נפשית"(פראנקל, 1985 עמ' 58) וכך כתבה תלמידתו של ויקטור פראנקל: "האיזון חשוב מאוד לכל צורות החיים, אך לבני אדם לא די בו." (לוקאס, 1988, עמ' 45)
העקרון השלושה עשר: גילוי משמעות בחיים איננו מתנה כי אם הישג
אי אפשר להעניק/לגלות משמעות עבור אחרים. כל אחד מוכרח לגלות אותה לפי יכולתו והבנתו ומתוך מאמץ מודע. אפשר רק לעזור לאדם לנקוט צעדים שיובילו אותו לגילוי משמעות בחייו. הלוגותרפיסט, משמש, על פי הלוגותרפיה, כמורה המסייע בתהליך הגילוי.
גוטמן מביא כדוגמא, אדם צעיר בשנות ה-40 לחייו בל מהפחתת ערך עצמו, וחלם על חוטים שיצאו מליבו ועל ניסיונותיו להחזירם למקומם ללא הועיל. הוא סיפר על כישלונותיו בעבר, אותם המשיל לקורי עכביש שמקיפים אותו וכובלים אותו. הוא חושש לנקוט צעדים לשינוי המצב באומרו שאיננו בטוח בכדאיותם. המטפל סייע לו לשנות את התייחסותו לעצמו על ידי הדגשת ההישגים לצד הכישלונות, הישגים שאותם לא ניתן לקחת ממנו. ההתמקדות בהישגים עזרה למטופל לראות את עצמו באור חדש. הוא קיבל עידוד לקחת אחריות על חייו בהווה, והדגיש את רצונו לעשות מאמץ למען העתיד. אותו מטופל גם סיפר למטפל על האנשים שבעבר עזרו לו לצאת ממצבים קשים. ההארה שהמטופל קיבל בעקבות השיחה הטיפולית הביאה למפנה בחייו, הוא גילה משמעות במאמצים שיהיה עליו לעשות על מנת להגשים את חלומו להשתחרר מאותם קורי העכביש שכבלו את חייו עד כה, ולחיות ללא פחדים וחששות מכישלון (גוטמן, 1999 ע'מ 150).
העקרון הארבעה עשר: התייחסות חיובית לחיים
"התפתחות רוחנית היא תוצאה של שינוי ושינוי זה הוא אימוץ התייחסות חיובית ובונה למה שקורה לנו. פסיכותרפיה נחוצה רק במקרים שבהם השינוי לא מלווה בהתפתחות. "( גוטמן , 2007, עמ' 82)
גוטמן מביא דוגמא ספרותית יפה ומרגשת בצטטו את ש"י עגנון בספרו "סיפור פשוט":
הגיבור הראשי, הירשל, בן יחיד לסוחרים עשירים בעיירה יהודית, מתאהב בבלומה, קרובת משפחה ענייה, יפה וחרוצה, אך בעקבות לחץ משפחתי נאלץ לוותר על אהבתו. הוא נושא לאישה את מינה, בת למשפחת איכרים עשירה, אך אינו אוהב אותה. אהבתו הנכזבת לבלומה מביאה אותו לשיגעון, הוא נשלח לטיפול נפשי בבית מרגוע לחולי נפש של ד"ר לנגזם, רופא יהודי זקן וחכם. הטיפול בהירשל מתמקד בשימוש בתרופות ובתזונה טבעית וכן בשיחות טיפוליות. "הגיבור בטיפול לומד להתייחס לחיים, לאהבה, לתפקידו כאב וכבן אדם ואל עצמו באופן שונה ממה שהורגל. בעקבות הטיפול מגלה הירשל משמעות חדשה לחייו, חוזר לעבודתו בחנות בביטחון ובראש מורם, משנה את התייחסותו למינה אשתו ולומד לאהוב אותה בזכות עצמה. למעשה מצבו בחיים לא השתנה, השתנתה רק התייחסותו למצב, שהפכה לחיובית."(גוטמן, 2007, עמ' 82 )
העקרון החמישה עשר: האושר הוא תוצר של משמעות
"החיים אינם חייבים לנו תענוג, שררה, עושר ושאר טובות, אלא אך ורק משמעות, שעלינו להתאמץ כדי לגלותה" (גוטמן, 2007 עמ' 79)
"האושר והתענוג כמו גם המימוש העצמי, שכה רבים מייחלים להם, הם רק תוצרי לוואי למשמעות שמתגלית." (גוטמן, 2007 עמ' 79)
וכך העיד פראנקל על עצמו: "שיחה ודיבור באים לי בקלות, אך לא הכתיבה. אשתי- שתמיד השתתפה בכתיבה ואני, נאלצנו להקריב קורבנות רבים למען הכתיבה. הרבה ימי ראשון זוהרים הוקרבו ליד שולחן הכתיבה בליטוש כתבי היד שלי, בזמן שהייתי שמח יותר לטפס בהרים." (פראנקל, 2015 עמ' 111)
בהקשר לנ"ל מספר גוטמן כי בכנס הלוגותרפי שהתקיים בסן פרנסיסקו בשנת 1984, נשאל פראנקל ע"י אחד המשתתפים מהי משמעות חייו.
הוא השיב ללא היסוס:" לעזור לאנשים אחרים בעולם לגלות את המשמעות בחייהם." (פראנקל 2007 עמ' 82) הוא לא היה מעוניין בכסף, במותרות, בתענוגות ואפילו לא בתהילת עולם. הוא היה מעוניין לחיות חיים משמעותיים עבורו. בדומה לשלמה המלך שביקש חוכמה, ביקש פראנקל את החוכמה כיצד לעזור למי שחייו משוללי משמעות. (גוטמן, 2007)
© נכתב על ידי טטיאנה קורן
שמי טטיאנה קורן (אבל מותר לקרוא לי "טטי"), לוגותרפיסטית, מורת דרך ליחסים ומנחה מוסמכת ליחסים וזוגיות בשילוב של אימון בתהליך אישי עמוק לאימוץ 'תודעת אושר' בתחומי החיים.
תודעה זו איננה נחלתם של אנשים מיוחדים, גם לא של גורואים או נזירים שישבו מול קיר מדיטציות 8 שנים ויותר. אושר תודעתי הוא אושר נרכש, תמידי ומתמשך. אותה תחושת רווחה מתמשכת שכל אדם שואף אליה.
אני מאמינה גדולה בבני אדם וביכולת שלהם לקדם את עצמם לשיפור הרצוי להם בחייהם.
האם המטרה שלך היא זוגיות יציבה ומאושרת? אולי ברצונך למצוא זוגיות או לשפר זוגיות קיימת? האם הנך לקראת פרק ב' בחייך? אולי חווית פרידה קשה או פרידה שלא מתוך בחירה מאהוב/אהובה? רוצה לדעת איך להתמודד כשקשה? רוצה משהו אחר בחייכם?
או פשוט רוצה להיות מאושר ואין לך כלים?
יש לי הרבה מה לתת לך, צריך רק לבוא ולקחת, כי עוד בחיים האלה מגיע לכולנו להיות מאושרים.