היא פגשה אותי בסופר, פעם היינו באותה חבורה בימים בהם הייתי עושה ספורט בצורה אובססיבית ומאז שפרשתי מהאובססיה לצד השני לגמרי אני רואה אותה רק מידי פעם בעיר.
נתי חלתה במחלה הנוראה לפני כשנה, זו שפעם לא מזמן כשהיינו מעלים אותה על דל שפתינו היינו מדמיינים מיד לוויה, אז כשנודע לי מחברה משותפת יצרתי קשר כדי לחזק ברגעים שהאדם צריך לא יותר מחיבוק.
"את יודעת מה מוזר" היא אומרת לי אחרי שעמדנו והחלפנו ברכות האחת עם השניה," לא למדתי מזה כלום, חיכיתי שאתהפך, שאראה דברים אחרת, ואתחיל לחשוב אחרת, אך שום דבר לא קרה".
" חוץ מזה שמזמן תכננתי לבוא אלייך לדבר על זה אני עוד אעשה את זה ויום אחד פשוט אופיע אצלך לתהליך רציני"
לא עברו שבועיים ונתי שלחה הודעה, קבענו פגישת אימון ביומן, היא רצתה לבוא לחוש במה דברים אמורים ולבדוק אם אכן אוכל לעזור לה.
כשהמתאמן מוכן, המאמן מגיע לקראתו, אמר אילן אמיתי המורה השני שלי בבית הספר לאימון הראשון בו למדתי.
נתי סיפרה לי שהיא התגברה יפה מאוד ובגבורה על המחלה, אך כל הדברים שהיו לפני המחלה, כל הקשרים שהיו לה עם גברים, כל הדברים הקטנים ממשיכים להקפיץ אותה ולגרום לה לדיכאון יותר מהמחלה בה הייתה וזה מוזר לה.
" לא למדתי שום דבר? איך זה יכול להיות שהסרטן לא שבר אותי, להיפך, עשיתי איתו דברים נפלאים, וכל משברון הכי קטן עם בן זוגי מקפיצות אותי ומדכאות אותי יותר מהמחלה".
נתתי לנתי שאלת הרחקה:
סיפרתי לה סיפור על משפחה שמתמודדת עם שני בנים בגיל ההתבגרות, ילד אחד עם תסמונת אספרגר והשני סתם שובב שאינו מכין שעורי בית ומאבד את הטלפון כל שני וחמישי,
איזה בעיות יותר מטרידות את ההורים את חושבת? הילד השובב או האספרגר?
ברור שהאספרגר היא עונה ואני מבקשת ממנה להכנס לדמות ההורה לרגע ולענות לי בכנות, ואז היא אמרה:
" תראי, זה שיש אספרגר זאת עובדה שאין מה לעשות איתה מעבר למקסימום שההורים עושים כמו מחלת הסרטן שלי, אבל השובב יכול לשגע וממש לאמלל את שגרת היום, אני יודעת, יש לי ילד כזה."
אדייק אותך אמרתי לה: חוקרים טוענים שכאשר אנחנו חווים ארוע שלילי משמעותי – תאונת דרכים, פיטורים, מחלה קשה, או פגיעה פיזית קשה – יש לנו מוטיבציה רבה להתמודד עם המשבר ולהתגבר עליו בדרך הטובה והמהירה ביותר, כמו שהתמודדת עם הסרטן, אז את מבינה בדיוק על מה אני מדברת. מגיעה נחמה רגשית מחברים, מחפשים חוות דעת נוספות מיועצים ורופאים, ומידע מספרים ומאתרי אינטרנט. יתרה מכך, אנחנו עושים "עבודה קוגנטיבית" רבה בנסיון להכיל את מה שקרה. אנו עשויים לצאת מגדרנו כדי להבין כיצד קרתה התאונה או מדוע פוטרנו, לעשות להם רציונליזציה או לראות את הצד החיובי שבהם, כולנו הלוא מומחים כבר בפסיכולוגיה החיובית שמדוברת בכל פינה ואתה לא "אין" אם רק תעז לחשוב אחרת.
תיזכרי ברגע שקיבלת את הידיעה על מחלת הסרטן הלוא כבר היית מגובשת כשהודעת את זה לחברתך הטובה ושיכנעת את עצמך שזה יהיה בסדר ורגע אחרי עוד ראית את הצד החיובי של לעזוב את העבודה המעיקה ואיזה יופי כל הפינוקים מסביב ואיזה תשואות קיבלת אפילו מהמדיה כשרואיינת לעיתון המקומי כשהקמת עמותה לבנות העיר שסובלות מאותו דבר, מלא דברים טובים קרו לך.
לעומת זאת עם אירועים קטנים שמעצבנים אותנו או מאכזבים אותנו אנחנו לא מתאמצים להתמודד באותה צורה.
לא ניסית למשל כשמנשה מעצבן אותך להגיד לעצמך שיש לזה צד חיובי או שאף הוא בן אדם ויש לו צרכים אנושיים ולפעמים קורה וגם לו מותר להיות לא נחמד או אפילו חלילה להיעלב. זה נראה בעינייך מוגזם להתייחס לזה אפילו. וגם אירועים רעים קטנים שקורים לנו לא גורמים לנו לבקש תמיכה חברתית. אחת הסיבות לכך היא ההנחה שלאחרים לא יהיה אכפת כפי שאכפת לנו(אפילו האנשים הקרובים ביותר יביטו עלינו בתמיהה אם נתעסק במשך שעות בחלב שנשפך) יתרה מכך: כאשר אנחנו חולקים טראומות קטנות עם אנשים אחרים הם נוטים מתוך כוונה טובה ומתוך הבעת תמיכה למזער את חשיבותן, במילים אחרות האמפתיה יקרה מידי שנבזבז אותה על בעיות קטנות. ומתחילים להיות סימפטיים,
"יכול להיות יותר גרוע"
" לא בוכים על חלב שנשפך"
" לפחות יש לך חבר, מה את מתלוננת "
הכל מרמז שאנחנו לא אמורים להתייסר כל כך, ובכך הם גורמים לנו להרגיש גרוע יותר.
לסיכום: מכיוון שבעיות חמורות גורמות לנו להתאמץ להתמודד עם המצב, ולהעריך אותו מחדש באור חיובי יותר וגם לסחוט תמיכה רגשית חזקה מהסביבה, ואילו בעיות פחות גדולות אינן גורמות לנו לעשות זאת, לא פעם הסבל והמצוקה שמסבות לנו הצרות הקטנות עולים על אלה של הבעיות הגדולות.
אכן הדברים הקטנים כואבים יותר דווקא משום שאנחנו קוראים להם "קטנים"
נתי לא קיבלה שום פתרון לבעיותיה הקטנות עם מנשה, אך היא יצאה עם חיוך שמאפר לה לכעוס עליו עכשיו לפחות בלי רגשי אשמה.
רוצים ליצור איתי קשר?
אשמח להכיר, מלאו את הטופס ואחזור אליכם:
