הגורל הוא איפה חלק מחיינו וכמוהו הסבל. לכן אם יש משמעות לחיים, יש משמעות גם לסבל. מכאן שהסבל, כל עוד הוא הכרחי ובלתי נמנע, טומן בחובו גם את האפשרות להיות בעל משמעות
פרנקל, 2021 עמ' 62
בפרק זה אתמקד בסבל שאינו ניתן להסרה ואדגים את הקשר בין סבל ומשמעות.
המשולש הטראגי– מצבי גורל בלתי ניתנים לשינוי
בפרק זה בחרתי להתמקד בשלושת החוויות הקשים ביותר אותם חווים אנשים, ובפרט מאפיינים את האוכלוסייה הפונה ליעוץ אימון או טיפול: כאב-סבל, אשמה ומוות, שלושת חוויות אלה מכונים עפ"י הלוגותרפיה "המשולש הטראגי" כאשר בשונה מגישות אחרות המזהות בהן מכשול, הלוגותרפיה משתמשת בשלושת אלה כמנוף, ואמצעי לגילוי משמעות ופשר בחיים.
הלוגותרפיה מציעה התייחסות ייחודית למפגש עם הטרגיות של הקיום דרך הצגת גורמי הסבל בקיום האנושי, או מה שפראנקל כינה "המשולש הטראגי": כאב, אשמה ואובדן.
אף אדם אינו נמלט בחייו מכאב או מתחושות אשמה, ואין אדם שלא איבד דבר־מהבעל ערך עבורו. פיתוחים מאוחרים יותר בלוגותרפיה הוסיפו גורם נוסף — עוול — אולם יש הרואים בו את הצד השני של מטבע האשמה. – (רוסו -נצר ומעוז ישראל, 2022)
מוות
פראנקל הציע שעצם ההכרה בסופיות חיינו יכולה להוות חוויית יקיצה חשובה בחיים. לדבריו, המפגש עם המוות והסופיות אינו נוטל מהחיים את משמעותם, אלא דווקא מעניק להם אותה.
המוות שהופך אותנו ערים יותר למעברי החיים, מנכיח את ההזדמנויות הייחודיות והחד־פעמיות של מצבנו, ומאלץ אותנו להיות אחראים לממשן בהווה. את המוות אנו פוגשים, כמו גם מצבים מעברִיים בחיינו, שכרוכים באובדן — סיומו של משהו שהיה והתחלה של מה שאמור להיות. וכמובן, עם פרידה מאדם אהוב, פרישה מעבודה ואובדן בריאות. על פי הלוגותרפיה, גם האובדן, כמו המוות, ממריץ את חלקנו לחיות באופן מלא יותר, ומעניק הזדמנות להגברת תחושת המשמעות בחיים.
כותב ויקטור פראנקל: "ביקרתי את חברי פאול פולק באחד מהימים הראשונים שלי בווינה, וסיפרתי לו על מות הוריי, אחי וטילי. אני זוכר שפרצתי בבכי ואמרתי: "פול, עלי לומר לך שכאשר כל זה קורה לאדם, לעמוד במבחן כזה, חייבת להיות לכך משמעות כלשהי. יש לי הרגשה ואינני יודע איך לומר זאת אחרת, שמשהו מצפה לי, שמשהו מצופה ממני, ואני מיועד למשהו". אחרי הדברים הללו הרגשתי רגוע" (פראנקל, 2015 עמ' 107).
אשמה
אחד ממקורות הסבל האנושי הנו האשמה.
שלושה סוגי אשמה, מובחנים בתפישה הלוגותרפית:
אשמה ממשית – גרימת נזק באחריותי
אשמה נוירוטית – גרימת נזק מדומיין
אשמה קיומית – אי מימוש ערכיי וייחודיותי בחיי
אשמה קיומית משמעה חוויית בלבול, ריקנות, חוסר מנוחה והעדר משמעות, אשמה על אי מימוש עצמי.
"האשמה הקיומית שונה מאשמה ממשית ונוירוטית. אנו מרגישים בהשפעתה כבלבול, ריקנות, חוסר מנוחה, והיעדר משמעות שמהווים את "החלל הקיומי". זוהי חוויה של מחשבה מציקה וטורדנית, המלווה בהרגשה פנימית של אי נוחות, של חוסר סיפוק, כאילו משהו לא כשורה ודורש תשומת לב. כאשר צורך זה (של מימוש עצמי) מוכר ומטופל; כשאנו פועלים על מנת למלא אחריות זאת, וכשאנו משקיעים את עצמנו בלב שלם בפעולה, אנו משיגים שלווה וסיפוק, והרגשת רווחה. ואולם כשאנו מסרבים לפעול, אנו מתנסים באשמה קיומית".( גוטמן, 2007 עמ' 60)
האשמה הקיומית נתפשת על פי גישת הלוגותרפיה כהזדמנות לשינוי, לעזיבת דפוסי קבלת החלטות והתנהגות ישנים, על מנת לקבל החלטות טובות יותר בעתיד.
הזכות לחוש אשמה
מהאשמה “ניתן לדלות משמעות” במידה ואנו מתייחסים אל האשמה כאל הזדמנות להפוך לאדם טוב יותר. פראנקל מצטט מדבריו של הפילוסוף מקס שלר שעסק רבות בתחומים של אתיקה, לפיהם: יש זכות לאדם להיות כמי שחייב להיענש. ואם אנו מנסים לבטל את האשמתו על ידי כך שאנו רואים אותו כקורבן הנסיבות, הרי שאנו נוטלים ממנו גם את כבודו כאדם. "נוטה אני לומר שאחת זכויות היתר של האדם היא להיעשות אשם”. בגרמנית: "Trotzdem ja zum leben sagen" (פראנקל, 2021 עמ' 58)
עוול
"המשולש הטרגי הוא פיתוח מוקדם של פראנקל, וממשיכיו פיתחו את "המעוין הטראגי" הכולל צלע נוספת המתייחסת להתמודדותו של אדם עם מצב שבו נעשה לו עוול. ניתן לראות באשמה ובעוול שני צדדים של אותו מטבע, כאשר מדובר באותו עולם תוכן של פגיעה על ידי הזולת או הקיום, אך הפעם כזו המופנית כלפי הסובל. מצבים אלה עשויים להטריד את מנוחתו של הפרט השואף להשיג צדק ונחמה, אולם לעיתים אלה אינם נמצאים בשליטתו ולא תמיד אפשריים." (רוסו נצר ומעוז ישראל 2022 עמ' 67)
בפועל, מנסיוני בשנים האחרונות בטיפול/אימון אפקטיבי, אין תועלת רבה בהכרת הרגשת העוול במצבי האדם, הצד השני של הרגשה זו שקשורה במצבים בהם אין שליטה על מעשה העוול, היא האחריות לגבי התגובה לעוול.
תגובה מקדמת היא בחירת עמדה מקדמת כגון הסחה בהם יש שליטה לאדם על חייו ותגובה פחות מקדמת היא ההאשמה של גורמי העוול והתעסקות בו.
סבל
אין אדם שלא חווה כאב בחייו. סוגים שונים של כאבים ישנם ברצף הקיום האנושי: מכאב שיניים ועד כאבי מחלה כרונית, כאב פסיכולוגי שנולד בשל אכזבה מהחיים, כאב הקונפליקט ביחסים בין־ אישיים, בגידה באמון, כאב בשל מטרה שלא הושגה, אובדן של עבודה בעלת ערך ומשמעות. יש גם כאב רוחני שמופיע בצורת ספק או אובדן אמונה, מאבק בחיים הקודמים שלנו או בתקשורת עם אלוהים, קונפליקט רוחני, אדישות ואובדן תקווה.
הלוגותרפיה מבחינה בין שלושה סוגים של סבל:
שינוי העמדה כלפי סבל מסוג זה היא החרות היחידה שקיימת. כאשר אדם עומד אל מול גורל שלא ניתן לשנותו, לדוגמה, אל מול מחלה חשוכת מרפא, או אובדן של אדם אהוב, ניתנת לו ההזדמנות להגשים את הנעלה שבערכים: לקיים את הפשר העמוק ביותר — פשר הסבל. פראנקל סבר שההישג הגבוה ביותר שניתן לאדם הוא היכולת לעמוד מול גורלו באומץ. אין זה אומר שיש להתעלם מהכאב ומהבלבול, מהעצב ומהייסורים. רגשות אלה מציאותיים ורבי־ עוצמה, אולם גם האדם הוא רב־ עוצמה ובאפשרותו לבחור את תגובתו כלפיהם.
הלוגותרפיה אינה מתחמקת ממבט ישיר באשמה בסבל ובמוות ומציעה מגוון כלים על מנת לתת מענה למצוקה הנפשית הכרוכה בהם.
משמעות (פשר) הסבל– על פי הלוגותרפיה
בשונה מאסכולות ומודלים אחרים, המזהים בסבל מצב שיש לפעול להכחדתו, הלוגותרפיה גורסת שהסבל הוא בלתי נמנע. ולא זו בלבד, לתפישתו של פראנקל, ניתן וראוי למצוא בסבל שאינו ניתן להסרה – משמעות. וכך כותבת אליזבת לוקאס, תלמידתו:
"רוב האסכולות בפסיכותרפיה מנסות לפחת את המכלול האנושי לכלל חוקים אחדים. הלוגותרפיה לעומת זאת מנסה להחיל את כל חוקיה על המכלול האנושי. מכאן הלוגותרפיה חודרת לתחומים אשר בעיני הפסיכותרפיה הכללית הם מחוץ לתחום. תחום אחד הוא מעבר להשגתנו הוא הסבל, שלא ניתן להסביר אותו או למנוע אותו. הלוגותרפיה עוסקת בכל טווח הבעיות האנושיות, החל באלו שאנחנו יכולים לשנות וכלה באלה שאיננו יכולים לשנות, מטרתה היא למצוא את העזרה הטובה ביותר האפשרית, האמפתיה שלה נתונה למטופלים הסובלים בסבל שאינו ניתן להסרה וגורמת להם להבין שהסבל איננו חסר משמעות. (לוקאס, 1995)