המטפל נדרש להימצא באותה סירה רעועה יחד עם המטופל שלו , ובו בזמן עליו לעמוד על חוף מבטחים ולעודד אותו
לוקאס, 1998
במשך אלפי שנים, כותבת אליזבת לוקאס בספרה "משמעות הסבל", הצליחו בני האדם להסתדר היטב ללא מדע הפסיכותרפיה. אך תמיד היו בנמצא אנשים שבעזרת כריזמה, כח שכנוע והשפעה, עודדו את אלה שחיפשו עזרה לסבלם. עזרה זו היתה בנויה בדרך כלל, על פילוסופיית חיים מסוימת. לסובלים הובטחה רווחה נצחית וצדק בעולם הבא או שסבלותיהם הוגדרו כמבחן בדרכם אל האושר, יש שהשתמשו בכוחות על טבעיים כדי לגרש את הרע, או נעזרו בדימויים פילוסופיים אתניים שונים על מנת לאפשר לסובלים לשאת את מכות הגורל. הפסיכותרפיה הייתה דת, והדת פסיכותרפיה. עם הזמן הפסיכותרפיה אחרי דרך ארוכה הגיעה מהמקום המיסטי הדתי, למקומה המדעי. בעשורים האחרונים הושגו הישגים גדולים בכיוון זה. ההצלחות היו ברורות ויצרו כלים רבים לשימושם של בני אדם, אולם נעדר מן התהליך הממד האנושי המיוחד "הרוח האנושית" פסיכותרפיה בלי קסמים הוחלפה לפסיכותרפיה בלי רוח. מה שהושג בתחום המדע אבד בתחום ההומניות. (לוקאס,1995)
"הלוגותרפיה מרחיבה את הפסיכותרפיה בכלים בהם רוח האדם מתעודדת ומרימה את האדם ממצוקותיו. פראנקל משוכנע שבני האדם לעולם אינם קורבנות חסרי אונים של הגורל. "גורל" לפי הגדרתו הוא מה שנמצא מעבר לחופש האנושי מעבר לשליטתנו ולאחריותנו, הגורל הוא סך כל הגורמים הקובעים אך הוא גם קרש הקפיצה אל החופש שלנו-האתגר של התגובה לגורל (בניגוד לבעלי חיים) בהיותנו אחראים לבחירות שלנו.
הגורל על פי פראנקל איננו הסיבה למחשבותיו ולפעולותיו של האדם, אלא תנאי מוקדם להן, הגורל איננו מסביר את תגובותינו אלא מפעיל אותן. הגורל הופך אותו לאנושיים, משום שהוא מכריח אותנו לבחור בין האפשרויות השונות, ובכך מאלץ אותנו להשתמש בחופש האנושי שלנו" (לוקאס, 1995 עמ' 16)
כוחו של העידוד
"העידוד הינו כלי אפקטיבי המצליח לעזור להעלות את תחושת המשמעות והערך של האדם הסובל. העידוד מצביע על עובדה אמיתית, נותן הוכחה מוחשית המחזקת את רוח האדם ונותנת להם תוקף על פי פעולת הבחירה ולא על פי גורלו." (לוקאס, 1995 עמ' 10)
מספר ויקטור פראנקל :"רופא כללי קשיש בא אלי פעם כדי להתייעץ בדבר הדיכאון החמור שסבל ממנו. הוא לא הצליח להתגבר על מות אשתו האהובה מכל שנתיים קודם לכן. ובכן, איך אוכל לעזור לו? מה עלי לומר לו? לא אמרתי כלום, תחת זאת אמתתי אותו עם השאלה: "מה היה קורה, דוקטור אילו מתת אתה ראשון, ואשתך הייתה צריכה להאריך ימים אחרייך?
או, הוא ענה , זאת הייתה מכה נוראה בשבילה. היא הייתה סובלת כל כך. ועל כך עניתי: רואה אתה דוקטור, סבל זה נמנע ממנה, ואתה הוא שמנעת ממנה סבל זה בוודאות, במחיר זה שתוסיף לחיות ותתאבל עליה. הוא לא אמר מילה, אלא לחץ את ידי ויצא בשקט מחדרי.
הסבל חדל איכשהו להיות סבל ברגע שהוא מוצא לו פשר, כגון פשר של הקרבה.
כמובן , זאת לא הייתה תרפיה במשמעה המדויק, ראשית הייאוש שלו לא היה מחלה, שנית לא יכולתי לשנות את גורלו, לא יכולתי להחיות את אשתו. אך באותו רגע עלה בידי לשנות את גישתו אל הגורל שאין לשנותו, כך שמכאן ואילך יראה לפחות פשר בסבלו. זהו אחד מעיקרי היסוד של הלוגותרפיה, שעניינו העיקרי של האדם אינו להפיק עונג או למנוע כאב, אלא למצוא פשר בחייו." (פראנקל, 1970 עמ'180-181)
שפת העידוד היא אמנות, היא מקשיבה, מזדהה, היא חכמה והיא אמינה כי היא מחלצת את המשמעות מתוך האדם הסובל. סיפורים הם אחת מדרכי העידוד, הומור הוא אמצעי נוסף.
א.הסיפור
""סיפור" של חיינו הוא יצירה גדולה לאין ערוך מכל סיפור שנכתב". (פראנקל,2010 עמ' 65) ״אם יש סיפור למצב שלי זה אומר שאני לא לבד,במצבי סבל שאי אפשר לבטלו , להיות עם עוד מישהי כמוני זו נחמה ועידוד" (רותם, 2017 עמ' 8) "סיפור טוב הוא כמו בצל: מורכב משכבות רבות." גורסת יעל רותם שהיא אדלריינית, בבליותרפיסטית ,מנחת קבוצות ע"י סיפורים. לדבריה, בסיפור, "השכבה החיצונית" היא המשמעות הגלויה הנקלטת בצורה מודעת דרך ההיגיון, ו"השכבה הפנימית" היא בעלת משמעות סמויה, הנקלטת באופן אינטואיטיבי ומעוררת תהליכים נפשיים. ממש כמו בצל, סיפור שמגיע ברגע הנכון מוסיף טעם חשוב וטעים "לתבשיל החיים".
מלאכת הסיפור התפתחה לאורך התקופות השונות בהיסטוריה והיא מתקיימת בכל רגע בכל מקום בעולם.
כבר ביוון העתיקה מעל לדלתה של הספרייה באתונה הייתה כתובת בה נאמר : "הסיפור מרפא", מתוך הבנה עמוקה בנוגע לתפקידם הפסיכולוגי של סיפורים. למספר הסיפורים המסורתי יש הילה של מרפא (Healer"") ותפקיד חיוני בהעברת ידע חשוב על דרכי הישרדות מול איתני הטבע ומצוקות אנושיות.
לסיפורים סימבוליים כמו המיתוס, הסיפור העממי, המשל והמעשייה, תפקיד של עידוד הנפש, שידוע לבני האדם מזה מאות שנים, מספרי הסיפורים בעולם העתיק השתמשו בהם כי היו מודעים לכוחם הרגשי. הם התאימו בחוכמה וברגישות את סיפוריהם לחוויות שעברו שומעיהם ולצורכיהם וידעו מתי בדיוק לספרם.
גם בתקופה שלנו ממשיכה להתעצם ההבנה כי סיפורים יכולים להיות מקור בלתי נדלה לעידוד ולתמיכה , הסיפור הוא כלי בהרבה דיסציפלינות טיפוליות, הוא הקול השלישי שמצטרף לדיאלוג בחדר שבו נמצאים כבר שני קולות אחרים, קולו של המטפל וקולו של המטופל.
"סיפורים מעודדים את המטופל בדרכים רבות: הם מדגימים לו עוד אפשרויות לפעולה ופרספקטיבה, עוזרים להרחיב את התובנות שלו, נותנים לגיטימציה לכל קשת הרגשות הקשים, התוקפניים וגם לפחדים. משמח לגלות שגם הגיבורים בסיפורים מתמודדים עם בעיות דומות לשלנו, ושגם הם לא מושלמים ממש כמונו." (רותם,2017 עמ'9)
הקשר בין ה"סיפור" ללוגותרפיה הוא הסיפור של ויקטור פרנקל עצמו שמתלבש על כל תורתו, תורת הלוגותרפיה.
ויקטור פרנקל לאורך כל סיפור חייו התנהג לוגותרפיה, חי לוגותרפיה דיבר אותה וריפא ע"י הכלים של הלוגותרפיה כפי שהוא ריפא את עצמו בתקופתו גם בקשיים שנתקל אחרי תקופת המחנות. מעבר להיותו השראה לתיאוריה שלו עצמו, ישנם, ומוזכרים פה ושם, סיפורים הומוריסטיים ומטאפורות מחייו, בהם השתמש בטיפוליו הפרטניים ובהרצאותיו, כמו הנמכת האדם ע"י סיפור סימולציית הטיסה שלו, וסיפור החתול שכתוב בהמשך וסיפור בית הרב ובית הבושת (שמוזכר בספר זכרונות מה שלא נכלל בספריי בעמוד 37) שם ישנם עוד בדיחות קצרות.
א.1 הסיפור והחסידות
אי אפשר לדבר על הלוגותרפיה בלי להזכיר את קרבתה הרוחנית לזרם החסידות ביהדות (גוטמן, 2022)
"כתנועה עממית שקמה במרכז אירופה ובמזרחה במאה השמונה עשרה ע"י "הבעל שם טוב"-רבי יצחק בן אליעזר (1760-1700) נלחמה החסידות כנגד הזרם האורתודוקסי המתרכז בענייני ההלכה המסורתית. החסידות קרובה ברוחה ללוגותרפיה וגם היא עוסקת מראשית דרכה בשאלה מהי משמעות החיים.
החסידות משתמשת בסיפורים במקום בהטפות מוסר על מנת להשפיע, להשכיל, וללמד את מאמיניה תורת חיים תרתי משמע. היא יצרה סיפורים על התנהגות האסירים ורוצחיהם הנאצים הגרמנים בשואה, לחיזוק רוחם של הסובלים במחנות הריכוז ובגטאות במלחמת העולם השנייה בכל הארצות שהיו תחת הכיבוש הגרמני. הסיפורים נוצרו כדי לחזק את רוחם של החסידים וללמדם איך להיות "בני אדם" במלוא מובן המילה.
בסיפורים החסידיים מושם דגש בנושא הרוחניות של האדם ועל האספקט המעשי בהתנהגות האדם. הם משמשים כלים מצוינים בחינוך לחיים מוסריים.
מעלה נוספת לסיפורים אלה היא ההתייחסות המעשית למציאות ולמסורת התרבותית המגוונת שהעוסקים בפסיכותרפיה כולל הלוגותרפיה חייבים להכיר ולכבד." (גוטמן, 2022 ע"מ 14).
בבארו מהי חסידות, כותב גוטמן: "החסידים מחולקים ל"חצרות", בראש כל חצר עומד "צדיק"- הוא האדמור המנהיג, מייסד החסידות , הבעל שם טוב הוא הצדיק הראשון.
"הצדיק מייצג באופן אידאלי שלמות מוסרית, חברתית ודתית, יחסיו עם בני קהילתו דומים למושג היחסים הבנויים על אמון הדדי בין מטפל מטופל.
הרבי של מז'יבוז' אמר שהאדם הושם בעולם כדי לתרום לשיפורו, דעות דומות היו לויקטור פראנקל לגבי מטרת הלוגותרפיה." (גוטמן, 2022 עמ' 14)
ב. הומור
"לא הראש הוא מקור ההומור אלא הלב" (קרלייל,2000 ע'מ 7)
"פראנקל הפך את היכולת המיוחדת של האדם לצחוק על עצמו לאמצעי תרפויטי חשוב להישרדות – אפילו במחנות הריכוז הגרמניים. ההומור, הוא אמר, היה אחד הכלים החשובים ביותר להישרדות, כיוון שהוא שמר על הבריאות הנפשית של האסירים. פראנקל הציע לידידיו שיספרו זה לזה לפחות סיפור אחד מצחיק כל יום על מה שיקרה להם אחרי שישתחררו ממחנה הריכוז."( גוטמן, 2022, עמ' 200)
"על כוחם של הצחוק וההומור ככלים ראשוניים במעלה להישרדות, ידעו בני האדם מימים ימימה. ההומור מהנה, מרפא ומרגיע ועוזר לאדם להתמודד עם מצוקות, מצבי לחץ ואפילו טראומות ואסונות. ההומור הוא מושג מופשט, ביטויו כבדיחה מהווה צורה של אמנות, או יצירה אמנותית המאפשרת התבוננות על מצב מסוים. (גוטמן, 2007)
ההומור כפי שטען הפסיכולוג בולקה (Bulka, 1989), הוא אחת הדרכים היעילות ביותר עבור האינדבידואל להתרחק ממצבו. "ע"י הצחוק לגורלו האדם יוצא למעשה מעצמו, ומעיף מבט אל הגורל כצופה מבחוץ, כמעט מתעלם ממה שקורה, בתהליך זה הוא זוכה ביכולת להתעלות מעל ומעבר לתנאים שבהם הוא שרוי במציאות.( גוטמן,2007 )
לכל אומה ישנם אוספים של סיפורי מעשיות מצחיקים, אמרות ומחזות שמהם ניתן ללמוד על החשיבות שבני אדם בכל מקום בעולם מייחסים להומור ולצחוק. הרפואה המודרנית עשתה ועושה שימוש ביכולת הזאת.
העיתונאי והסופר האמריקאי נורמן קוזינס תיאר באופן מרתק בספרו "אנטומיה של מלה"(קוזינס, 1981) כיצד ריפא את עצמו באמצעות הצחוק לאחר שנידון למוות ע"י רופאים שונים. הוא גם מביא בספרו זה את תוצאות המחקר שערך בנוגע לכוח המרפא של הצחוק, תוצאות המוכיחות שהצחוק הוא אכן התרופה הטובה ביותר.
להומור על צורותיו השונות יש השפעה ישירה על התפקוד הפיזיולוגי והנפשי. הטבע הטוב דאג שנגיע לפורקן ממתחים מזיקים באמצעות הצחוק, הממריץ את פעילות ההורמונים. הצחוק מסוגל לשכך כאבים, או לפחות להשכיח אותם לזמן מה, וכך להביא הקלה לאדם הסובל."…(גוטמן, 2007 עמ'164) לחשיבות הצחוק, הוכחות פיזיולוגיות מדעיות: כמעט כל המערכות הפיזיולוגיות מושפעות מן ההומור ומן הצחוק, הצחוק מחזק את המערכת החיסונית, מעשיר את כמות החמצן בדם, מפעיל את השרירים, גורם להרפיה עמוקה ממתח. הצחוק משמש תרופה בדוקה כנגד מרירות, מפח נפש, וייאוש. הוא גם מונע מחלות לב בכך שהוא משחרר כימיקלים המרפים את הכלי דם.
וולטיר שהיה פילוסוף וסופר צרפתי אמר בשעתו כי אמנות הרפואה עניינה בשעשועו של החולה בשעה שהטבע מרפא את המחלה.
לצחוק יש גם היבטים רפואיים, וישנם רופאים, פסיכולוגים וחוקרים כמו:
ד"ר ג'ימס וולש בספרו "הצחוק והבריאות" (וולש,1928)
ד"ר ריימונד מודי בספרו "צחוק אחר צחוק" (מודי, 1978)
ד"ר וויליאם פריי בספרו "שיגעון מתוק-חקר ההומור"(פריי, 1968)
כל אלה ועוד מטמיעים כי לצחוק השפעה מעוררת על אברי הגוף וכי הוא מגביר את החיוניות ואת העמידות בפני מחלות.
מודי לדוגמא בפרקטיקה הרפואית העשירה שלו הבחין במספר הרב של החולים אשר נראה היה כי צחקו עצמם בחזרה לבריאות, או לפחות השתמשו בחוש ההומור שלהם כתגובה חיובית לחוליים שסייעה להם להחלים.
הוא שם לב כי בלימודי הרפואה ובהנחיות המקובלות לגבי כל רופא, הוא נדרש למלא כרטיס חולה מאוד מפורט בו עליו לציין ולרשום פרטים על תאבונו של החולה, תפקודיו המיניים, השינה שלו, התזונה, יציבותו, מראה פניו, וכן לציין את גילו, משקלו, מקצועו, מצבו המשפחתי, השכלתו, לחץ הדם שלו ועוד מכלול של עניינים, לעומת כל אלה לא ניתנת שום תשומת לב לחוש ההומור שלו, לחיוכיו ולצחוקו. הוא ציין כי היכולת לצחוק היא אחד המאפיינים החשובים ביותר של האדם ואחת התכונות העמוקות שלו. פילוסופים ופסיכולוגים רבים מטמיעים כי האדם הוא בעל החיים היחיד הצוחק או בעל חוש הומור וכמה אף נוטים להגדיר את האדם כ"בעל חיים צוחק". ( כהן, 1994)
באשר לנפש: "שימוש בהומור מפחית את הבדידות ומחסן כנגד מוסכמות חברתיות שליליות.
הצחוק מאפשר לקבל את הבלתי נמנע ביתר קלות.
הערך המיוחד של ההומור טמון ביכולתו להתמודד בהצלחה עם תהפוכות החיים. הצחוק מביא מנוחה לנפש, הוא מאפשר בריחה מהעיסוקים והלחצים המייגעים של חיי היומיום." (גוטמן, 2007)
אדיר כהן בעבודתו העיונית והמחקרית מדבר על התפקוד של ההומור בטיפול הפסיכולוגי ובעבודה החינוכית "ההומור מספק ומשמש אמצעי לפורקן לחצים וחרדות, פחדים ומצוקות שפועל כביטוי מושאל לרגשות אירוטיים ולמשאלות מיניות, לתחושות זעם ואגרסיה, לחיפוי על נחיתות, ולפיצוי על קשיים .ההומור מייצר את היחס המיוחל בין מעורבות לפרספקטיבה, הן כדי לפתוח פתח להטלת ספק, הן כדי לטפח אווירה נעימה ופתוחה לכל שיח, הן כדי לעורר תחושה של קבלה, שיתוף ואינטימיות." (כהן,2000 עמ' 8)
ויקטור פראנקל חקר וכלל את ההומור בכתביו, היה לו חוש הומור כביר, הוא אהב בדיחות, הייתה לו קשת רחבה מהם, חוש ההומור שלו היה ידוע ברבים וזכה להוקרה בכל העולם. בשפת הלוגותרפיה, משתייך ההומור לארגז הכלים הטיפוליים, באפשרו "הרחקה" של הפונה ממקור המצוקה שלו והתבוננות על עצמו "מבחוץ".
פראנקל השתמש בחוש ההומור שלו בהצלחה אפילו במחנות הריכוז:
"הנה כי כן נהרסו אחת אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאיתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, נתקפנו רובנו קורטוב של חוש הומור.
ידענו כי שוב אין לנו מה להפסיד חוץ מחיינו העירומים עד גיחוך. כשהתחילו מים זורמים מן המקלחות, התאמצנו כולנו להשתעשע, לצחוק על עצמנו הן על האחרים" (פראנקל, 1970 עמ' 35-36)
בהקשר זה כותב פרופ' אדיר כהן ממטפחי הבבליותרפיה וההומור-תראפיה בישראל ובעולם.
"היהודים, שההומור לגביהם היה אחד ממכשירי ההישרדות החשובים ואשר פיתחו הומור יהודי ייחודי המשקף את מאבקי הקיום של עם נרדף ומיוסר זה, שואלים: "מהו פסיכיאטר? "ומשיבים: "רופא יהודי שלא יכול לראות דם". (כהן,1994 עמ' 15-16) ככלי טיפולי בסיטואציות בהן כלו כל הדרכים לריפוי טיפול ללא דם, הדם היחיד הזורם בו הוא הדם המטאפורי שבהומור השחור.
"אין דפוס התנהגות אחר שהוא מלא בכל כך הרבה פרדוכסים, אם אתה צוחק ללא מעצורים אתה נחשב למטורף או אדם בריא מאוד ברוחו. בדיחה היא עניין טרוויאליוחסר הגיון, אך באות מידה היא עשויה לבטא אמת עמוקה." (כהן, 1994)
בספרו "זיכרונות-מה שלא נכלל בספריי" משתמש פרנקל בהומור על עצמו :"יום הולדתי חופף ליום בו נפטר בטהובן, על המקריות הזאת העיר פעם אחד מחבריי לכיתה בשובבות :"אסון כפול"."(פראנקל, 2015, עמ' 17) והוא מוסיף ומעיד על עצמו: "אני אוהב בדיחות ואני אוהב להתבדח , במשך זמן רב שיחקתי עם הרעיון לכתוב ספר על האספקטים המטאפיזיים של הבדיחות, בדיחה מועדפת עלי היא אודות זר אחד שמגיע לכפר פולני עם אוכלוסייה גדולה של יהודים והוא מחפש בית בושת, הוא מתבייש לשאול את האנשים באופן ישיר. הוא עוצר ברחוב יהודי זקן לבוש קפוטה ושואל אותו: "איפה גר הרב?" התשובה היא: "שם בבית הצבוע ירוק". "מה? זועק הזר שמעמיד פנים כאילו הוא מזועזע. "רב כזה מפורסם גר בבית בושת?" "איך אתה יכול לומד דבר כזה", עונה היהודי בקול נעלב. "בית הבושת הוא הבית שצבוע באדום, שם" (פראנקל, 2015 עמ' 37)
הבנת הבדיחה היא הישג אינטלקטואלי, אך חשיבה רפלקטיבית הורסת את ההומור.
אנחנו צוחקים מסיבות שונות: מדאגה או מתחושת רווחה, מכעס או מחיבה, משמחה או מתסכול, ממשיכה או מדחייה, מהפתעה או מהגשמת ציפייה, ממתח או מפורקן, מהקצנה של אימה או מהרפיה פתאומית, מהגזמה או מהקטנה והפחתה.
ב.1 הומור והתכוונות פרדוכסלית
פראנקל יצר טכניקה טיפולית, שלמרות היותה מיוחדת ללוגותרפיה, הפכה לכלי שימושי, שמטפלים רבים משתמשים בו בטיפול הנפשי. טכניקה זו פותחה לפני מלחמת העולם השנייה, ופורסמה במאמרים שכללו תיאורי מקרה עוד בשנת 1939. שמה: התכוונות פרדוכסלית.
"הפחד מביא על האדם את מה שהוא חושש מפניו וכוונת יתר (קשב מופרז), מונעת את קיום משאלתו של אדם." (פראנקל, 1970עמ' 197)
על בסיס הכוונה הפרדוכסלית המטופל הפוֹבי מוזמן לכוון את רצונו אל הדבר ממנו הוא חושש. "הפחד הוא אֵם המאורע" "הליך זה עיקרו היפוך עמדתו של המטופל. במקום הפחד, באה משאלה פרדוכסלית. בדרך זו הרוח מוציאה את החרדה מהמפרשים. כאשר המטופל חדל להיאבק באובססיה ובמקום זאת מנסה ללעוג לה באירוניה מתוך שימוש בשיטת ההתכוונות הפרדוכסלית, נקטע מעגל הקסמים והתסמין הולך ומצטמצם עד לניוונו המלא. במקרה הממוזל שבו אין ריק קיומי הקורא לתסמין ומעורר אותו, לא רק שהחולה יצליח להגחיך את הפחד הנוירוטי שלו אלא שלבסוף יעלה בידו להתעלם ממנו כליל." (שם, עמ' 204 – 198)
"התכוונות פרדוכסלית", כפי שפותחה ע"י פראנקל, מחייבת את גיוס חוש ההומור של הפרט כדי להתנגד למצב של סבל ו/או פחד . "כשמישהו נתון במצב שאם לוקחים אותו ברצינות יכול להוביל לדיכאון או כמעט להתאבדות, אזי הצחוק לגורל הופך להיות אמצעי הישרדות מעולה. האדם נשאר מודע לחלוטין להשלכות של מצבו הטראגי, אולם באותו הזמן הוא מסוגל להתעלות מעל למצבו ולנטרל בכך את הרצינות בקורטוב של הומור. החלופה היא להידחף לשיגעון עקב המצב הנורא, או להישאר שפוי על ידי סירוב להיכנע לתנאים הללו" (בולקה 1989 עמ' 51)
ההתכוונות הפרדוכסלית מסתמכת על היכולת המיוחדת של האדם להינתק מעצמו, הטבועה בחוש ההומור. "האדם הנוירוטי אשר לומד לצחוק על עצמו עשוי להימצא בדך לשליטה בעצמו, ואולי אף בדרך להחלמה." (פראנקל, 2021)
ההומור הוא לא כלי בריחה מהפחד או מהמצב הבלתי נסבל אלא להפך- לעמוד מולו פנים אל פנים ולצחוק בפרצופו. לפרידריך ניטשה מיוחסת האמירה: "אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל סבל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק".
ניתוח המנגנון ביסוד ההתכוונות הפרדוכסלית הוא בזיהויו כגישה המרוכזת בסימפטום. בהקשר זה, על המטופל להיות מודע לכך שההתרחקות מעצמו, באמצעות ההומור והצחוק חיונית להשגת המטרה המיוחלת. על הביטויים שהמטופל משתמש בהם להיות הומוריסטיים דיים כדי לחסל כל אי הבנה ולשחרר אותו מן הפחד. צחוק , לעג והגזמה יכולים לשמש כלים לעטיפת סבל או פחד. מה שמעורר אותנו לצחוק ולחייך איננו יכול לעורר אימה. שימת המרחק בין המטופל לסימפטום חשוב ביותר. כי כל עוד מזהה המטופל את עצמו עם סבלו או פחדו, איך יוכל ללעוג לו?
ההומור הוא כלי רב עוצמה של כח ההתרסה של הרוח האנושית, מונח שפראנקלטבע כדי להביע באמצעותו את היכולת הייחודית של האדם להתקומם כנגד מכות הגורל שיפגוש בחייו.
ב.2 הסכנה בשימוש בהומור כשהמטופל נושא סבל
כוונה פרדוקסלית משתמשת במודעות עירומה ממסכות. היא חושפת את הכוונה האמיתית והכנה ביותר, בפרדוקס, היא מגלה שמעשינו הן ביטוי לכוונות האמיתיות שלנו ותפקיד המטפל לחשוף זאת מול המטופל, ו״ה״ שאלה הגדולה היא אם לא נעשה יותר נזק מתועלת בשימוש בפרדוקס אל מול מטופל מוחלש וסובל.
לזהות הזדמנות, לקחת סיכון ולהשתמש בכוונה פרדוקסלית זה לא קל גם למטופל כי יש
מקרים בהם הוא נחשף, ופוזיציה זו אינה נעימה לו אפילו מול המטפל שלו.
נדרש משנה זהירות אמון מלא בין המטופל למטפל היכרות טובה דיה עם המטופל ומידת הזדהותו עם הסימפטום ואומץ לב, על מנת לבחור לנקוט בגישה זו.
יעקב לוין בפרק הפתיחה לספר שערך "מוטיבציה והומור" (לוין,1969) מציין כי אין שום דפוס של התנהגות אנושית שהוא כל כך מלא פראדוכסים. "בדיחה היא לחם חוקו של האחד והרעל של השני". הסופר וויליאם הזליט הטעים כי ההומור הוא ספורט לאחד ומוות לזולתו". לוין מבהיר כי אנו צוחקים בגלל סיבות רבות וחלקן אף סותרות זו את זו, אנו צוחקים מתוך בוז או מתוך השתתפות, מתוך מתח וחרדה ומתוך רגיעה ושחרור, מתוך הנאה ומתוך תיסכול. מנקודת ראות אחת ההומור נתפש כהרסני שמפחית והורס את המוסר, הדת, המינהג, המוסכמות, האמנות. ומנקודת ראות אחרת כמשחררים, בונים, מחזקים את החברה ומעדנים מצבים.(כהן, 2000)
ג. מטאפורות
מֶטָאפוֹרָה היא אמצעי לשוני שנעשה בו שימוש על מנת להסביר/להציג מושג אחד בהתייחס/ לאור תכונותיו של מושג אחר. שימוש במטאפורה נועד על מנת ליצור הבנה מעמיקה יותר או שונה של רעיון, על ידי הנחשף אליו. המערכת הקונספטואלית האנושית היא מטאפורית בעיקרה, ויצירת מטאפורות מהווה את אחד המנגנונים הבסיסיים ביותר להבניית החוויה האנושית, המשפיעים על האופן בו אנחנו חושבים, מרגישים ומתנהגים.
אנחנו יוצרים מטאפורות כדי לייצר משמעות בחיינו; מטאפורה יוצרת דמיון בין שני דברים שונים, וממחישה את החוויה הייחודית והסובייקטיבית של האדם (Lakoff & Johnson, 2008; Kopp & Eckstein, 2004).
על פי קופ, יחידים, קבוצות ותרבויות מבנות את המציאות באופן מטאפורי, ולכן יש לראות עבודה עם מטאפורות כבעלת תפקיד מרכזי בתהליכי שינוי בטיפול (Kopp, 1995).
מטאפורות, אם כן, מהוות דרך מצוינת להבין את המשמעות ההוליסטית שאדם מעניק לחוויותיו, ולהבנתו את העולם.
בהתאם לרעיונות הוליסטיים, עבודה בטיפול המשלבת בין הגוף והנפש, בין קוגניציות לבין רגשות, ובין דמיון למחשבות, עשויה להשפיע על המחשבות, רעיונות, רגשות וחווייתו ההוליסטית של האדם (Levitt Frank, 2019)
ויקטור פראנקל הרבה להשתמש במטאפורות ויש דוגמאות רבות בספריו לשימוש בהן הנה כמה מהן:
בנסותו להמחיש את משמעות הרגע ואת ייחודיותו של כל אדם, אמר ויקטור פראנקל: "משול הדבר למי ששואל אלוף שחמט: "אמור לי, מאסטר, מהו המהלך הטוב בעולם?" בפשטות, אין דבר כזה המהלך הטוב בעולם, ואפילו לא רק מהלך טוב, אלא בהקשר של מצב מסוים במשחק והאישיות המיוחדת של היריב" (פראנקל,1970 ע"מ 174)
דוגמא אחרת קשורה בתיאור עבודתו ומשימתו של הלוגותרפיסט: "הלוגותרפיה איננה לא הוראה ולא הטפת מוסר. היא רחוקה הן מהעיון הלוגי והן מתוכחת המוסר. על דרך ההשאלה, הלוגותרפיסט דומה יותר לאופטומטריסט מאשר לצייר. הצייר מנסה להראות לנו תמונה של העולם כפי שהוא רואה אותה, האופטומטריסט מנסה לאפשר לנו לראות את העולם כמו שהוא באמת" (פראנקל1970עמ' 176)
המפורסמת שבין המטאפורות קשורה בניסיונו להשיב לשאלה "מהו אדם?" ובאיזה ממד אפשר למצוא את אנושיותו של האדם? להבדיל מכל הדוגלים ברדוקציוניזם שהאדם אינו אלא בעל חיים, השיב פראנקל:
"הלך מחשבה זה דומה להלך מחשבתו של הרבי שכמאמר הבדיחה המטאפורית: באו לפניו שני אנשים ואחד מהם טען שהחתול של שכנו גנב ואכל חמש ליטרותחמאה. בעליו של החתול הכחיש בכלל את עצם חיבתו של הלה לחמאה. הרבי שקל את החתול, ושומו שמיים! משקלו היה חמש ליטרות בדיוק. "עכשיו החמאה בידי " הירהר הרבי, "אבל איפה החתול?", אם כן היכן הוא האדם מרגע שהגבלנו את חקירתינו לממד הביולוגי והצטמצמנו בהטלה ביולוגיסטית?" (פראנקל, 1969 עמ' 33)
באמצעות מטאפורה מעולם המוסיקה, אליזבת לוקאס ממחישה את טבע האדם על שלושת ממדיו: "תאר לך שאתה יושב באולם קונצרטים ומקשיב לסונטה של בטהובן. כדי לנגן מוזיקה נפלאה יש צורך בפסנתר, כי בלי כלי נגינה לא ניתן לשמוע גם את היצירה הנעלה ביותר. אך לא די בפסנתר. מבחינה זאת מקביל הפסנתר לגופנו. מה שדרוש עוד לסונטה הוא פסנתרן המסוגל לנגן את היצירה ללא שגיאות. אך גם בפסנתר ובפסנתרן לא די לביצוע הסונטה. הפסנתרן יכול לנגן, אך הוא זקוק לתווים. צלילים המנוגנים באקראי אינם מהווים מבנה הרמוני. היכולת של הפסנתרן לנגן על הקלידים דומה להשפעת התפקודים הנפשיים על גופנו, אך אין להם משמעות או תוכן גבוהים יותר. כאן נכנס לתמונה ממד הרוח המשול לקומפוזיציה, ליצירה מוזיקלית. רק היצירה המוזיקלית מסוגלת לאחד פסנתר עם פסנתרן לשלמות ולאפשר לפסנתרן לתרגם רעיון לחוויה אקוסטית יפה. באותה דרך מביאה הרוח לפעילות גומלין משמעותית בין גוף לנפש. כשהיצירה נוגנה והצליל האחרון נמוג באולם הקונצרטים, נהפכים הפסנתר והפסנתרן לגורמים נפרדים; האיחוד הותר". (שם, עמ' 143)
משל זה ממחיש את הסכנה שברדוקציה — צמצום האדם לממדים נפשיים ופיזיים בלבד מבלי לתת התייחסות לממד הרוח שהוא חלק בלתי נפרד מאנושיותנו והיותנו בני אדם..
על פי גישת הלוגותרפיה, ממד הרוח מהווה את "ארון התרופות" של האדם וכולל משאבים הקשורים בהתעלות הרוח כגון דמיון, הומור, יצירתיות, חמלה, אהבה, חירות, אחריות, כוח ההתרסה של הרוח האנושית, אומץ, וכן השאיפה לגילוי המשמעות הייחודית של האדם (רוסו נצר ומעוז ישראל, 2021 ע"מ 121)
ד. לוגודרמה
הלוגודרמה הינה כלי נוסף הנשען על הדמיון. כלי זה משלב תרגיל מעולם המשחק, המזמן לפונים מבט חדש על חייהם. דוגמא לשימוש שלו בספרי הלוגותרפיה כוללת בקשה של המטפל
מהפונה לדמיין את עצמו באחרית ימיו או על ערש דווי, ולהתבונן על חייו לאחור, מה היו הישגיו העיקריים, ומה ייתן לו תחושה שהיו ראויים לחיותם.
פראנקל מספר על אישה שבנה בן ה-11 מת והיא בקשה להתאבד אך נצלה בזכות בנה הנכה. פראנקל טיפל בה במסגרת קבוצתית ובמהלך המפגש הוא פנה אל אישה אחרת בקבוצה:
"שאלתי אותה בת כמה היא והיא השיבה 30. אמרתי: לא, את אינך בת 30 אלא בת 80 ואת שוכבת עכשיו על ערש דווי. את משקיפה על חייך שחלפו, חיים בלי ילדים אך מלאי הצלחה כספית ומעמד חברתי" ביקשתי ממנה שתדמיין מה תרגיש במצב זה." מה תחשבי על כך? מה תאמרי לעצמך?" אצטט כאן מדבריה כפי שהוקלטו באותו מפגש. "אז התחתנתי עם מיליונר. היו לי חיים של עושר, וידעתי לנצלם! חיזרתי אחרי גברים ופלרטטתי איתם! אבל עכשיו אני כבר זקנה בת 80 . אין לי ילדים. כשאני מתבוננת היום על העבר שלי, איני יכולה לראות איזה טעם היה לחיי. באמת, אין מה לומר, חיי היו כשלון!
אז ביקשתי מאמו של הבן הנכה, שבדומה לאישה זו תתאר את עצמה משקיפה על חייה. הנה דבריה כפי שהוקלטו: "רציתי בילדים ומשאלתי זו נתמלאה. אחד מבנימת. את הבן האחר היו שולחים אל מוסד, לולא קיבלתי עלי את הטיפול בו. אף עלפי שהוא נכה וחסר ישע בכל זאת הוא בני. וכך אפשרתי לו לחיות חיים מלאים יותר, עשיתי את בני לאדם טוב יותר…. אני עצמי יכולה להשקיף על חיי בשלווה וברוחשקטה. כי יש בידי לומר: חיי היו מלאי פשר ואני ניסיתי בכל כוחי להגשים פשר זה. עשיתי כמיטב יכולתי. עשיתי כמיטב יכולתי למען בני. חיי לא היו כשלון!" (פראנקל,1970 ע"מ 188)