סוד היחסים במילה אחת: "אחריות"

הגנה שבאה בדמות צעקות עד לב השמיים, מילים שאי אפשר לקחת חזרה שמשאירות הרגשה נוראית לשני הצדדים, תנועות ידיים שמפחידות את הילדים בסביבה. 

הרווח בין הגירוי לתגובה הוא רווח מקודש, 
השהיה באותו רווח בזמן ריב מבלי להגיב, להתגונן או להסביר היא קשה מנשוא אך היא זו שמודדת אותנו כבני אדם. מאופקים. היא זו שנותנת לנו את אות הכבוד לעמידות אותו כולנו רוצים בסופו של דבר. 

שום תואר אינו משתווה לתואר הזה שאנחנו מעניקים לעצמינו ״תואר העמידות״ או ״תואר האיפוק״ שאומר לנו על עצמינו,  כמה אנחנו שקולים, לא נגררים, לא נופלים לבור של עצמינו, מפסיקים להאשים , לוקחים אחריות על התגובות שלנו, 
ובכלל………… לוקחים אחריות. 

שעה שלמה אני מדברת על אחריות בכל מיני ווריאציות וזה אחרי שבמשך שבועות הם מודדים את עצמם בתגובות או נכון יותר באי התגובות ועדיין נופלים לבור של עצמם. 
אני מרגישה קצת פיספוס בפגישה האחרונה הזו יודעת שהם לא יבואו יותר כי הם קצת אולי מתוסכלים מהמצב שלא ממש השתנה בכל מה שקשור בסוגיה ספציפית זו. 

היא התחילה את התהליך לבד והוא הצטרף בפגישה השמנית,
רוב הפגישות דיברנו על ה"בור" 
אותו מחסום שיש לכולנו ואנחנו תדיר נופלים לתוכו ואז עד שיוצאים מתוכו יוצאים אחרי הרבה זמן, חבולים פצועים ומדממים. אנחנו מבטיחים לעצמינו שזה לא יקרה שוב ו… זה קורה שוב ושוב כוחו של הרגל, כוחה של האשמה, כוח הקורבנות והתוקפנות . 

הרבה כח כשכל מה שצריך זה לקחת אחריות להבין שהאשם לא בחוץ אלא האחראי נמצא בפנים והוא זה שיחלץ אותך די בקלות אם תקח אחריות. 

חילקנו את סיפור הבור לשלבים: 
שלב ראשון עיוורון, הכחשה שקיימת בעיה.
השני פיקחון או התעוררות, אני מודע לבעיה. 
 השלישי כבר יודעים שצריך לקחת אחריות אך עדיין נופלים לתוך כח ההרגל.
ברביעי לוקחים אחריות.

ובחמישי נגמלים לחלוטין.