מתאמנים כותבים

הממושקף:

התבגרתי. הבנתי שהחיים הם חד פעמיים ושעדיף שלא אבזבז אותם בחשיבה השלילית שלי. 
את שק האשמות, ייסורי המצפון, הפחדים שלי – לא אצליח להשליך מהמחסן,
אבל החלטתי שאני לא רוצה לראות אותו כל הזמן. 
ובמיוחד לא לייצר אווירה שלילית וגועלית רק בגלל שאני רגיל למחשבה ביקורתית – על כל העולם – אבל יותר מכל – על עצמי. 
אז אני נכנס למלחמה הזו כדי שהיא תיגמר בזה שאפשוט מעצמי את הביקורתיות התמידית הזו, את הצורך לשפוט ולשים את עצמי מעל ומתחת לאחרים,
וכדי שתהיה לי חמלה לבנאדם שאף פעם לא פרגנתי לו חמלה.

אני.

———————————————————————

פורצת גבולות:

החיים ממשיכים הלאה.
את יכולה ללכת איתם או להישאר במקום,
זו בחירה שלך, תזכרי
כל ים, כל דקה , כל שניה
הכל ממשיך לזוז
ואת יכולה לבחור אם להמשיך או להישאר.
נכון שמאוד כיף לך להישאר במקום שאת עכשיו, נעים לך ובטוח..
אבל אם תלכי להרפתקאות שבחוץ, תגלי עולם מלא
אל תפחדי להיכשל ולהיפגע, כי זה יקרה
ואת רק תתחזקי
בגלל זה אני אומרת לך שתצאי, תמשיכי
יש לחיים האלה עוד כל כך הרבה לתת לך
אז למה שלא תקחי כמה שיותר?
ואז במסע שלך יגיע הרגע שיעתיק את נשמתך
שם, רק שם, תעצרי
תעצמי עיניים, תפתחי, תנשמי נשימה עמוקה, ותמשיכי
תמשיכי אל המסע שלך
———————————————————————

 המתאהבת:

ואותה אהבה חוזרת על עצמה,
איך זה שאני בוחרת בדיוק את אותו דבר כשאני יודעת שזה לא טוב לי,?
מה יש שם מאחור?
הלוא למדנו שאם נעשה בכל פעם את אותו הדבר , התוצאה לא תהיה שונה,
ואני שוב נופלת לבור הזה,
מחפשת את הטיפוס שהכי פחות מתאים לי
את אותו אחד שידוע מראש שיאכזב אותי,
אותו אחד שירמה אותי, שיבגוד בי ואפילו ישקר לי ואראה את השקר בעיניו,
אבל הלוא הוא היה שם כל הזמן,
חוסר היושרה בעיניו ועדיין נמשכתי לזה,
האם אני באמת לא שפויה?
איך אוכל לצאת מזה?
איך אחליף לעיניים אחרות ואתחיל לראות דברים אחרים שמושכים אותי ולא כאלה,
מה אעשה עכשיו?
———————————————————————

מחדר האימון:
לפני יחסים וקשר עם הסביבה ,
אדם צריך לבדוק האם הוא ביחסים עם עצמו,
למה אנחנו מחפשים אנשים להיות איתם?
מתוך חוסר נוחות עם הנוכחות של עצמי?
או כי אני אוהב אנשים?
אחד התרגילים שאני נותנת לאנשים שבאים לטיפול/ אימון/ יעוץ,
זה תרגיל הצינוק בהוויה,
מתאמן מכניס עצמו לצינוק והוא רק עם עצמו,
מה הוא מרגיש ?
אוהב/ לא אוהב את חברת עצמו?
מוצא / לא מוצא תכונות/ תחושות חדשות לגבי עצמו,

מפרסמת רשמים מהשטח של אחת המתאמנות האלופות שיש לי ,
שגם כותבת תוך כדי שהיא בצינוק:

“צינוק”
מי אמר שבכלא הוא מקום כה שלילי.
בכלא שלי יש מקום מסתורי.
במגזר ימני יש חדר קטן,
קירות בו עבים, מיקומו הוא סתרן…
לחדר ההוא קוראם לו “צינוק”
הרגשתי, כאילו, ברחם תינוק
בכי מר הפכתי לטעם מתוק
למדתי להקשיב ולשתוק
מוגנת אני בצינוק שלי
אין איש שיחדור לאני שלי
פיתחתי מרחב מחשבה ענק
חיזקתי עצמי, אהבתי חזק
את זאת, שישבה בפינה בודדה,
עם רגש אדיר, ואין לה תשובה
לעוד מריבה ועוד מריבה
שלא מסתדרים אצלה בנפשה.
תודה לך חדר שלי הבודד,
התחלתי אותך אני לרפד,
סידרתי אותו ושמתי קישוט,
פתאום הרגשתי אני, שפשוט,
חנוק לי. וצורך שלי קצת לנשום,
לראות, לשמוע, לגעת, לטעום,
לצחוק, לחייך ולהתחבר
לצאת מהחדר ולהתאוורר….

———————————————————————

התעוררות…

אם הייתי פעם עיוורת,
היום אני רואה,
אם הייתי פעם שותקת ,
היום אני בוהה,
אם פעם הייתי אטומה,
היום מחשבתי נפתחה,
אם הייתי מאולצת,
היום אני בבחירה,
אם הייתי פעם מישהי אחרת
היום ממנה נפרדתי,
אם הייתי פעם בשבילך ,
היום אני גם בשבילי,
וכשאני יותר רואה ,
יותר בשבילי,
יותר אני,
ויותר במחשבה,
ועם כל זה עדיין בחרתי בך,
אני יותר טובה לך,
ובטח גם לי.
מי הייתי פעם?

———————————————————————
אם אפשר היה ללכת לאיבוד….
ביערות עבותים, בין ירוק ואגמים,
ללקט מצמחים ולישון בתוך שמיכת שיחים,
להתעורר מטל על הפנים,
ציוץ ציפורים,
ולקטוף מהפרי שמעל לראשי בלי לקום , לשתות מצוף הפרחים ,ולרחוץ באגמים,
בלי בגדים לא נוחים,
לבושה בסחבות, בלי מראות, תסרוקות,
בלי איפור , מסכות,
לדבר במחשבות, עם יצורים אחרים,
שבאים ללטף ללקק ולנום לצידך,
אם אפשר היה פשוט ללכת לאיבוד.

———————————————————————

שלום טטיאנוצ׳קה יקרה שלי.
עכשיו אני לבד. עכשיו יש לי זמן לכתוב.
דווקא קצת חשבתי על ערוץ הסבל שלי שאני נמצאת בו המון זמן. ועכשיו כל הזמן הזה והתקופה הזו שאחרי הגירושין….. כמה זמן אני מקציבה לעצמי לסבול? או… כמה זמן אני נותנת לסבל להשתלט עלי? יש לי תשובה ויש לי תאריך. ואני יודעת לעמוד בזמנים. את אומרת “לרפד את הסבל”. אבל יקירתי, זה קיים כל הזמן: סביבי ילדים הקטנים שלי, חברים וחברות שלי, מחבקים ומלטפים אותי, מקשיבים לסיפורים שלי (כי אני בחרתי לא להיות לבד). וכשאני לבד, אני נכנסת לדאון, אני בוכה ומופנמת, מרחמת על עצמי…. מצד שני, אין לי זמן לעצמי. אין לי זמן לכתוב, לחשוב, לפרוק… ומה עבר בסך הכל? פחות משבועיים? רק לפני שבועיים שהגעתי למטרה שלי. סואו וואט!?! התאפסתי על גג העולם. עליתי על האוורסט שלי, הנחתי דגל של הנצחון. מה עכשיו? לא רואה כלום מהגובה הזה, הכול מעונן,. מסתבר שיש לי גם פחד גבהים. הרי, עכשיו צריך לרדת מפה. לעלות, מסתבר, הרבה יותר קל. לרדת, מסובך יותר. יש סכנת מפולות…..
אז אני יושבת לי על פסגת העולם ונחה לי עכשיו.
סופרת ימים. מרפדת או לא מרפדת את הסבל שלי. עושה לי חשבונות מה טוב ומה רע. ולא עושה בעצם כלום…. נותנת לזמן לעבור ככה… מטפלת בגינה שלי שעושה אותי מאושרת. ומה בדיוק? הידיים בתוך האדמה. אף פעם לא הרגשתי כזה כיף “ידיים בתוך האדמה”. זה אומנם מייבש את העור, אבל יש קרם ידיים אחר כך…. אני אוהבת לשתול פרחים, להשקות אותם כל בוקר, להוריד פה ושם עשב, עוד לא מדברת איתם. אבל מה שכמעת מת מתחיל להתאושש וזה נותן הרגשה נפלאה שפרחים וצמחים חיים אצלי, אז יש תקווה לשאר ההתפתחויות…
אני מטפלת בבית שלי. זה גם עושה אותי מאושרת. מזמינה אנשי מקצוע, מסיידים, אינסטלטורים, רצפים. בחיים שלי לא הרגשתי כזאת תשוקה לתיקון ושיפור של הבית שלי.
כל הכבוד לי שאני לא מזניחה את היופי הפרטי שלי. נוסעת לקוסמטיקאית, עושה שחי, מפשעות, בקיני, גבות, טיפול פנים… ובכלל אני אישה יפה וחייבת לשמור ולשמר על היופי המדהים שלי לעצמי וקבלת מחמאות ולתעד בתמונות….
אלה הדברים היקרים שעושים לי טוב ועושים אותי מאושרת באמת❗
קשה לי להמציא דברים אחרים… אחד פה אחד שם… אבל זה לרגע ולא עושה כלום בהרבה…
כנראה, צריך לעבור זמן.
רק הזמן מרפא.

———————————————————————

מתאמנת שכתבה:״את זה למדתי ממך, הוא פשוט שם את זה במסגרת של שיר:

כולם מדברים על אושר
אך מהוא אושר באמת?
אני בכלל לא מכיר ואין לי מושג.
הוא זה ששוכן אצל השכן?
הוא זה שקופץ לאחרים ואותי מכווץ?
הוא אותי לא מכיר לא יודע כלל על קיומי,
לא אמרו לו שצריך לדפוק גם על דלתי,
הוא עלי מוותר כל פעם מחדש,
הולך לשכנים או לחברים הקרובים,
אותי הוא סתם מעצבן,
בקירבתי איננו קיים,
אני סתם לבד וסתם חי והכל מבוזבז.

———————————————————————

רק אם אפנה את כפות רגלי  ואנעץ מבטי אל כיוון הטוב אראה טוב.
אבל כל בני האדם מפנים מבטם אל הטוב והרע מאחורי גבם צומח
לממדי ענק ואין רואה. ועין בוכה ועין הרע מפכה.

———————————————————————

אושר רגעי עם מחיר כבד….
אושר רגעי/ דגדוג נעורים שלא היו ולרגע שלא בזמנם התעוררו,
הגורם לעצב ניצחי,
להאחזות  רגע שנגמר ,
נפילות לא קרואות,
התכנסות בעצמי,
חילזון שביר ולח… הדמעות,
יש חילזון בוכה?? זה אני…
לנשום , להאחז במעט,
הכל הרי בתנועה,
מחר אולי תזרח עלי ותשמח ולרגע תשכיח,
לא את ההרגשה , רק את הכאב,
ואודה על מה שיש וגם על מה שאין והלוואי שאפנים
ואהפוך להוראות ההפעלה של עצמי,
של תודעתי העקשנית שמסרבת להכנע לעכשיו.