סיפורים אמיתיים מהקליניקה, שיראו לנו עד כמה תודעתינו אבסורדית, תבניתית ולא משאירה לנו פיסה קטנה של מחשבה מעמיקה לגבי פשטותם של דברים.​

שעה שלמה, שעה שגלשה ומנסה להסביר רק מילה אחת: "אחריות"

אנחנו יושבים בשלישיה, תהליך שלם, זוג מקסים שהעקב אכילס היחיד שלהם זה ההתפרצויות שלהם האחד מול השניה וגם ההפך. 
חוץ מזה הם נפלאים, אותם זוגות עליהם אומרים זה קשר לתמיד, מהם יצא שבט,
חוש הומור מקסים בניהם, משפחתיות נהדרת , עבודה מסודרת, שניהם מוכשרים אהובים ומלאים בחברים, 
הסיבה שהיא הגיעה אלי זה הריבים הבלתי נסבלים בניהם מהם שניהם סובלים, 
שניהם אותו דבר, הוא קצת קולני יותר ממנה זה כל ההבדל. 

פגישה אחרונה, לפני סיכום התהליך אנחנו חוזרים רגע להתחלה ואני מסכמת את מה שעדיין חסר לשניהם, 
הם למדו כלים לזוגיות  
כלים לפיתוח תודעת אושר 
כלים להתנהלות בתוך משפחה מצומצמת ומורחבת. 

 

אני מנסה בכל הדרכים בפגישה האחרונה להשחיל את קסם הרווח שקיים ברווח בין הגירוי לתגובה, אותו רווח בו יושב אלוהים איתך, מחזיק לך את היד ואומר: "תמתין, תכף הזעם יעבור ותרגיש טוב שלא הגבת, ככה תאהב את עצמך יותר, עוד כמה שניות ממי, תמתין זה ישתלם לך"

אבל מה שקורה לרוב זה שאנחנו לא רואים שאלוהים ישנו שם ברווח או מרוב זעם קולו לא נשמע בתוכינו, תשומת הלב הולכת אוטומטית לכיוון הגנה עצמית למול בן /בת הזוג המאשים/מבקר/מגנה/ מתלונן וכאילו שבכל אלה תלוי קיומינו מתנפלים אנו בכל הכח בהגנה.

הגנה שבאה בדמות צעקות עד לב השמיים, מילים שאי אפשר לקחת חזרה שמשאירות הרגשה נוראית לשני הצדדים, תנועות ידיים שמפחידות את הילדים בסביבה. 

הרווח בין הגירוי לתגובה הוא רווח מקודש, 
השהיה באותו רווח בזמן ריב מבלי להגיב, להתגונן או להסביר היא קשה מנשוא אך היא זו שמודדת אותנו כבני אדם. מאופקים. היא זו שנותנת לנו את אות הכבוד לעמידות אותו כולנו רוצים בסופו של דבר. 

שום תואר אינו משתווה לתואר הזה שאנחנו מעניקים לעצמינו ״תואר העמידות״ או ״תואר האיפוק״ שאומר לנו על עצמינו,  כמה אנחנו שקולים, לא נגררים, לא נופלים לבור של עצמינו, מפסיקים להאשים , לוקחים אחריות על התגובות שלנו, 
ובכלל………… לוקחים אחריות. 

שעה שלמה אני מדברת על אחריות בכל מיני ווריאציות וזה אחרי שבמשך שבועות הם מודדים את עצמם בתגובות או נכון יותר באי התגובות ועדיין נופלים לבור של עצמם. 
אני מרגישה קצת פיספוס בפגישה האחרונה הזו יודעת שהם לא יבואו יותר כי הם קצת אולי מתוסכלים מהמצב שלא ממש השתנה בכל מה שקשור בסוגיה ספציפית זו. 

היא התחילה את התהליך לבד והוא הצטרף בפגישה השמנית,
רוב הפגישות דיברנו על ה"בור" 
אותו מחסום שיש לכולנו ואנחנו תדיר נופלים לתוכו ואז עד שיוצאים מתוכו יוצאים אחרי הרבה זמן, חבולים פצועים ומדממים. אנחנו מבטיחים לעצמינו שזה לא יקרה שוב ו… זה קורה שוב ושוב כוחו של הרגל, כוחה של האשמה, כוח הקורבנות והתוקפנות . 

הרבה כח כשכל מה שצריך זה לקחת אחריות להבין שהאשם לא בחוץ אלא האחראי נמצא בפנים והוא זה שיחלץ אותך די בקלות אם תקח אחריות. 

חילקנו את סיפור הבור לשלבים: 
שלב ראשון עיוורון, הכחשה שקיימת בעיה.
השני פיקחון או התעוררות, אני מודע לבעיה. 
 השלישי כבר יודעים שצריך לקחת אחריות אך עדיין נופלים לתוך כח ההרגל.
ברביעי לוקחים אחריות.

ובחמישי נגמלים לחלוטין. 

 

סטטיסטית אני יודעת שאפשר להתקע שנים בין השלב השלישי לרביעי.
אולי זה הם אני אומרת לעצמי. אולי יעברו להם שנים שרק בסופם הם יעברו שלב.

Responsibility = response + ability

לפני שהם יוצאים מהחדר אני אומרת לו ככה סתם משהו שנזכרתי בו באנגלית, מיואשת, מאוכזבת מעצמי שאולי לא ידעתי לתת להם בשפה שתהיה נגישה יותר, 
אולי זו האחריות המיותרת שלי כמאמנת כי הלוא אם נתתי את מיטב יכולתי למה אני מרגישה מאוכזבת, הם הלוא לא בשליטתי. 

אתה יודע , אחריות באנגלית זה:
Responsibility

 response + ability 

הוא מסתכל עלי כאילו ראה שד , מבט של הארה, אסימונים נופלים כמו זכיה של מאות מטבעות במכונת קזינו ,רק מסתכל מהופנט ומשותק , באותו רגע ידעתי שהאחריות שלו נולדה, 
ואז הוא אומר יחד עם תנועת יד של זכיה בלוטו"אהבתי"! 

שעה שלמה של אחריות מכל הכיוונים, 12 פגישות אימון זוגי מלא ומילה אחת בלועזית עם פירוק תבניתי כמו שמסודר הראש הגברי שלו, תבנית שהתמקמה בול. 

אחריות דורשת משהו אקטיבי בדרך כלל הפעם היא הייתה צריכה משהו אקטיבי במחשבה בלבד, אקטיבי מפוקח תבניתי, בלא לעשות, לא לצעוק, לא להגיב פיזית , אקטיביות באי עשיה. 

מחשבה שמדברת כנגד האיום הקיומי שמרגיש המח העתיק ואומרת לך הכל בסדר, אין מלחמה ומילים לא באמת הורגות. 

 

האחריות שאנחנו צריכים בחיינו ותמיד היא חסרה איפשהו, איכשהו במשהו שבא לנו לא טוב.

על הכל אפשר לקחת אותה, בכל צורה אפשר להשתמש בה. 
אחריות על התגובות שלנו, אחריות על מה שאומרים לנו כי לפני זה אנחנו אמרנו משהו ורק הגיבו לנו. 
אחריות על הבחירות שלנו, לא באמת מכריחים אותנו לשום דבר. 
אחריות על היוצא לנו מהפה. 
אחריות על ילדינו על הורינו המבוגרים. 
אחריות גם על הרצונות שלנו. 
אחריות על התשוקות לדברים. 
האחריות היא חינמית, מצויה לכל המבקש אותה, זה הדבר היחיד שנמצא תמיד, רק תקח ותשתמש. 

היא מצילה חיים, היא תביא לך שלום עולמי, היא יוצרת קשרים, מחזיקה אותם לאורך זמן, והערך המוסף שלה , היא מדביקה אחרים. 

אנשים שנמצאים בקרבת אדם אחראי מאמינים בו ומאמינים לו, הם מחקים אותו ומבקשים גם קצת אחריות לעצמם כי עם מי אנחנו מתיעצים? למי אנחנו פונים כשקשה?  
לאחראיים שבנינו. 
הם לא אנשים מיוחדים, יש להם רק משהו שהיה מוטל לידם והם הרימו אותו ועשו בו שימוש. 

הם אימצו את האחריות שמוטלת בקרבת כל אחד. ומאז חייהם מאושרים. 
הרע נמצא לידינו כל הזמן בחינם בקלות, על הטוב אנחנו צריכים לקחת אחריות, להביא אותו לעצמינו, כמו את האושר שתלוי רק בנו, בכח האחריות.

תחת אפינו נמצא האושר, קח את הדרך לכלום, לא צריך לפנות בשום מקום רק לקחת את האחריות המוטלת לרגלייך והוא יופיע פתאום. 

התוכנית המהפכנית שלי לזוגיות מאושרת
לחצו לפרטים או השאירו פרטים

התוכנית המהפכנית שלי 
לזוגיות מאושרת
לחצו לפרטים או השאירו פרטים

tati_circle_about

© נכתב על ידי טטיאנה קורן

שמי טטיאנה קורן (אבל מותר לקרוא לי "טטי"), מורת דרך ליחסים ומנחה מוסמכת ליחסים וזוגיות בשילוב של אימון בתהליך אישי עמוק לאימוץ 'תודעת אושר' בתחומי החיים.

תודעה זו איננה נחלתם של אנשים מיוחדים, גם לא של גורואים או נזירים שישבו מול קיר מדיטציות 8 שנים ויותר. אושר תודעתי הוא אושר נרכש, תמידי ומתמשך. אותה תחושת רווחה מתמשכת שכל אדם שואף אליה.

אני מאמינה גדולה בבני אדם וביכולת שלהם לקדם את עצמם לשיפור הרצוי להם בחייהם.
האם המטרה שלך היא זוגיות יציבה ומאושרת? אולי ברצונך למצוא זוגיות או לשפר זוגיות קיימת? האם הנך לקראת פרק ב' בחייך? אולי חווית פרידה קשה או פרידה שלא מתוך בחירה מאהוב/אהובה? רוצה לדעת איך להתמודד כשקשה? רוצה משהו אחר בחייכם?

או פשוט רוצה להיות מאושר ואין לך כלים?
יש לי הרבה מה לתת לך, צריך רק לבוא ולקחת, כי עוד בחיים האלה מגיע לכולנו להיות מאושרים.

סגור
Call Now Button
×
×

עגלת קניות