אנחנו ממגנטים אנשים כשטוב לנו ואנחנו מאושרים, אך מה קורה כשעננה שחורה מעל ראשינו?

לאנשים רגישים וגם לכאלה שחושבים שהם רגישים פחות,

יצירה וכתיבה יצירתית היא דרך התמודדות (או ביטוי) עם חיים שהם לרוב לא פשוטים,

כולנו בני אדם שבמהלך חיינו אנחנו "מתמודדים" או נדרשים להתמודד עם אי נעימויות בלשון עדינה ולפעמים אנחנו מתמודדים עם דברים שאף אחד לא מזמין לחייו והם מגיעים בלי הזמנה ובלי לשאול אם אפשר להכנס לנו בדלת דברים כמו אובדן, פרידה יזומה או לא (בכל מקרה היא קשה),

או כל סבל אחר הגורם ללחץ שמשפיע על גופינו בסופו של דבר.

יום שישי בין הערביים זו שעה בה אני במטבח אחרי שעתיים רצופות של אימון זוגי, זוג שאני מאוד אוהבת ( אחרת לא הייתי מאפשרת להם להגיע ימי שישי בשעות אהובות עלי).

מבשלת להנאתי, אין  הפרעות, הילדים הגדולים עדיין לא הגיעו בעלי שיחיה בשעות הספורט שלו ואני שומעת ברדיו שיר שנתן לי רעיון לכתוב את המדריך הזה, אין לי מושג מי כתב אותו וגם לא מי שר אותו רק שורה אחת תפשה את תשומת ליבי:

" אין עוד מדריך ללב שבור אז אסתדר לבד"

צביטה קטנה בלב על אמירה כה נוגעת שהצליחה להזיזני מהמטבח , והחלטתי לכתוב על הנושא.

"שילד" קרא לי קול מהבטן, ככה חושב ראשי, דברים שנשכחו ממני יש להם תזכורות במילה בחזיון או משפט ששמעתי פעם, פתחתי את כל הקבצים במחשב ורק הקלדתי את המילה שעלתה בי: "שילד" שעור קורס מתקדם של נוגה בר החוויה הדיאלוגית. יש!!! קראתי לעצמי והכל חזר אלי בשניה, איזה שעור עוצמתי זה היה וראוי שיכתב.

רוב המדריכים כותבים על: 

"המרכיבים לזוגיות מאושרת", "גלגל הצלה לזוגיות"  "איך לשפר זוגיות", "איך למצוא בן זוג ב10 צעדים", "איך להיות מאושרים יותר" "עשירים יותר", "שמחים יותר"  אף אחד לא כותב על פחות.

איך להיות פחות בסבל, פחות בכאב, פחות בלחץ, אנחנו נוטים לא להכנס לפינות האלה וגם לא לכתוב עליהם.

כי אנחנו לא נכנסים לאיפה שכואב או לא נח.

הבדידות הכי גדולה מורגשת ונוכחת כאשר הלב שבור, כאשר האדם נמצא בפגיעות.

 יש הרגשה שאנשים מפחדים לגשת לאנשים שליבם שבור,כאילו הפגיעות מדבקת.

 אנשים שעכשיו רע להם, הם בתוך כאב גדול או בדידות איומה בהתמודדות עם בעיה גדולה. לעומת אנשים שמחים שמוקפים אנשים כל הזמן כי ככה זה השמחים והמאושרים הם מגנט אנושי.

דווקא כשאנחנו צריכים אנשים סביבינו הם לא נמצאים.

הם בורחים, הם לא יכולים לשהות באי נחת כי ככה זה האנשים אמר בודהא, כל חייהם רודפים אחרי נחת ובורחים מאי הנחת. מתעייפים מהרדיפה אחרי וגם מהבריחה. אין מצב ביניים.

הם מחפשים מי ישמח אותם ולא מי יעציב. אך יותר מזה, הם לא יודעים מה לעשות עם האנשים שליבם שבור.

דגש על המילה "לעשות".

עשיה היא אפקטיבית, מקדמת, מניבה תוצאות והיא היחידה שתפרנס אותנו. ככה לימדו אותנו ושידרו לנו כל חיינו.

אין עשיה אין חיים.

והרי זה פלא,

העשיה אינה מפרנסת לבבות שבורים,

האדם מולנו בתוך כאב עצום, ליבו שבור לרסיסים ולנו אין פתרון מעשי בשבילו. איזו אוזלת יד מצידנו. וכיוון שמצב זה כל כך מביך את האדם המעשי, אנחנו בורחים ו/או נמנעים ו/או לא יודעים איך להתמודד עם מצבים מסוג זה.

"החבר שלי נפרד ממני"

"עברתי הפלה אחרי שכל כך חיכיתי לילד הזה שסופסוף נקלט ואחרי שאנחנו מנסים כבר שנתיים"

"היא התאהבה במישהו אחר ועזבה אותי בהפתעה"

"אימי נפטרה"

"אני לא מתאוששת ממות החברה הכי טובה שלי שמתה בדמי ימיה מהמחלה הארורה "

"אני אלמן עם 3 תינוקות"

"אני נמצא בתקופה הכי קשה בחיי"

"אני מתמודדת עם הורים תשושי נפש" מה יש להגיד? מה יש לעשות כשאנחנו שומעים דברים מהסוג הזה?

פעם אמרה לי חברה שלחברה משותפת שלנו גילו את המחלה, דבר ראשון ששאלתי אותה זה אם היא כבר ביקרה אותה?

"לא" היא ענתה לי, "מה אגיד לה? מה יש לי לתת לה ? זה מצב שמביך אותי ואני לא יודעת מה לעשות, אז אני עושה את עצמי כאילו שאני לא יודעת וזהו."

בשמעי אותה מדברת נזכרתי באבא שלי עליו השלום ונחנק גרוני הוא שלימד אותי שאם יש בי התלבטות אם ללכת לשמחה של מישהו הוא מרשה לי לא ללכת אך הוא לא מרשה לי לא ללכת כשצריך לנחם מישהו כי זה מבחינתו חובה מוסרית.

אבל, קושי או אדם שעכשיו צריך רק שמישהו יחזיק לו את היד שהוא רק ירגיש שהוא לא לבד בתוך הענן האפל בו נמצאת המציאות שלו.

אז אם גם עליכם לא פוסחות עוולות החיים ואתם נאלצים להתמודד עם כל מה שלא נעים

זיקנה, חולי, מוות, קושי, לחצים או סתם מצב רוח דכאוני שאינו מוסבר ואין לו טריגר,

ואתם לבד או גרוע יותר מרגישים בדד כי רוב האנשים בורחים מאי נחת ומחכים לשהות במחיצתכם כאשר הנחת יפקוד אתכם כדי להדבק בנחת שלכם וחלילה לא בהיפוכו, הנה………..

מודל ה – SHIELD (מחסה) / על-פי ד"ר אווה סלהוב

ה- shield הוא מודל תגובה למצבים של מתח נפשי, לחץ ומצוקה. הוא מדבר על להחזיר לגוף, ולעצמי את האהבה שהוא זקוק.

סטרס ו/או לחץ מצוקה ו/או כאב ו/או אבל (פרידה, מוות) הוא יציאת הגוף מאיזון.

אז קודם כל:

Slow Down – S להאט את הקצב בזמן של מתח ולחץ חשוב לראות את הילד הפנימי וליצור לו מערך, מחסה והגנה. הפעולה: אפשר בדמיון מודרך – זהה את הילד הקטן שבך, הפגוע, המבקש חיבוק. אירוע בו הוא חווה רגשות דומים  תאר התנהגות, מחשבות, תנוחת הגוף. דמיין עצמך מערסל אותו.

Honor – H לכבד ולקבל את הרגשות שלנו. להיות מודע. להכיר את הרגשות הלא נעימים להרשות לפחד, לכעס, לקנאה להיות.

שהיה באי נחת מכינה אותנו להוקרת כל נחת הכי קטן שיבוא אחר כך, מכינה אותנו להוקרת החיים, להכרת תודה כשלא נהיה במצבים הקשים מכינה אותנו לחוש מה זה אושר באמת, אדם שיודע לשהות בסבל, באי נחת בידיעה שהכל זמני ומתחלף יודע בדיוק מה זה אושר, בשבילו האושר הוא העדר אותו מצב של סבל או אי נחת שהחיים אינם נקיים ממנו.

שאלו את עצמכם: אילו רגשות שליליים/לא נעימים עולים לכם עכשיו?

ופשוט היו בם, השלב הבא יעזור לכם בזה.

Inhale Exhale – Iלשאוף ולנשוף. להכניס אויר ולהוציא אויר. השאיפה והנשיפה הם תיקון של יציאת הגוף מאיזון.                                        הנחו את עצמכם בתהליך קצר של נשימות בעיניים עצומות. כי הנשימה מחזירה את הגוף לאותה צניעות שמזכירה לנו כי כל מה שאנחנו צריכים בשביל לחיות , זה רק לנשום.

Listen – Lהקשבה פנימית 

אחרי שנתתם לזמן קצת לחלוף, ושהיתם בסיטואציה כל אחד בקצב והזמן שהיה צריך, ורק נשמתם, עכשיו האזינו, הקשיבו לעצמכם, למה שמתחולל בפנים, הקשבה פנימה.

תשאלו את עצמכם:  "מה היה בסיטואציה הקשה שהייתי שם ואיבדתי את המשאבים שלי"? "מה השאיר אותי מרושש/ת מהמשאבים"?

ולבסוף :

Decide – Dלקחת החלטה – להחליט ולבחור לשנות ולהשתנות.

תשאלו את עצמכם:

מה באמת חשוב? ומה חשוב לי יותר? לפעמים זה מגיע אחרי הרבה זמן, וזה הכי בסדר, לא לוקחים החלטות כשהגוף והנפש במצוקה כאב או אובדן, השהיה ב"כלום" יש לה ריפוי ובניה מחודשים, לפעמים רק השהיה מבהירה את העניינים ומתקבלת החלטה ללא מאמץ, תנו לזה זמן ואמצו מנטרה, לפעמים עוגן מסוימת או אחיזה במשהו כמו מנטרה עוזרת לנו לעבור תקופות קשות.

"תכף הכל יגמר"

"הכל זמני ומתחלף, גם הטוב וגם הרע, איזה מזל"

"שום דבר אינו קבוע" או "שום נר אינו דולק לעד"

המנטרה תחזיק אתכם ואתם תרגישו בגוף מתי אתם כשירים להחליט.

תפילת הלב ♥

אני מבקשת מליבי שיהיה פתוח

אני מבקשת מלבי שירפא

מי ייתן שרוח החיים תיגע בליבי

ותביא את האהבה שאני זקוקה לליבי.

תפילת האמון 

אני מאמינה שאני אהובה, נתמכת וזה מגיע לי.

אני מאמינה שאני לא לבד,

אני מאמינה שלא עשיתי שום דבר רע,

אני מאמינה שאני אהובה וברת אהבה,

אני מאמינה שאני הביטוי של האלוהות,

אני מושלמת כמו שאני.

אני דיי!  יש לי מספיק

יש לי כל שאני זקוקה

ככול שאני נותנת יותר אני מקבלת יותר.

ככול שאני אשחרר אני אקבל.

והכל טוב וגם הכל בסדר אם לא עכשיו, תכף יהיה.

שימו לב, אם אתם חיים בקושי, סבל, לחץ נפשי אובדן או אבל,
אתם לא חייבים להתמודד לבד, אני כאן לעזור לכם, להיות איתכם ולהזכיר בכלים מגנים ורגישים שתכף ההרגשה תרד מעוצמתה. דברו איתי.

נכתב על ידי טטיאנה קורן

מורת דרך ליחסים ומנחה מוסמכת ליחסים וזוגיות בשילוב של אימון בתהליך אישי עמוק לאימוץ 'תודעת אושר' בתחומי החיים.

תודעה זו איננה נחלתם של אנשים מיוחדים, גם לא של גורואים או נזירים שישבו מול קיר מדיטציות 8 שנים ויותר. אושר תודעתי הוא אושר נרכש, תמידי ומתמשך. אותה תחושת רווחה מתמשכת שכל אדם שואף אליה.

אני מאמינה גדולה בבני אדם וביכולת שלהם לקדם את עצמם לשיפור הרצוי להם בחייהם.
האם המטרה שלך היא זוגיות יציבה ומאושרת? אולי ברצונך למצוא זוגיות או לשפר זוגיות קיימת? האם הנך לקראת פרק ב' בחייך? אולי חווית פרידה קשה או פרידה שלא מתוך בחירה מאהוב/אהובה? רוצה לדעת איך להתמודד כשקשה? רוצה משהו אחר בחייכם?

יש לי הרבה מה לתת לך, צריך רק לבוא ולקחת, כי עוד בחיים האלה מגיע לך זוגיות מאושרת.

tati
סגור
Call Now Button
×
×

עגלת קניות