היא התאהבה 

א' התאמנה אצלי למציאת זוגיות לפני כ-3 שנים, בחורה מבית טוב, ראש על הכתפיים שלא סבלה מרווקותה המאוחרת אך השעון הביולוגי החל להטרידה והיא העדיפה שלילדיה יהיה אבא בשר ודם ולא מבחנה כפי שהגדירה את זה .

יום אחד במהלך האימון (כפי שקורה לרוב המתאמנות למציאת זוגיות) זה קרה, היא פגשה את אבשלום באקראי לגמרי, בבנק של השכונה, ככה קורה כשתשומת הלב מופנית למטרה, רואים את המטרה בכל פינה.

"את יודעת על כל מערכות היחסים שהיו לי במשך השנים ועל המאבקים שנלוו אליהם. בכל מערכת יחסים משהו לא היה בסדר. מעולם לא הרגשתי תחושת ביטחון שאישרה לי שזה היה נכון להתחתן עם אחד מהם, אבל אני יודעת שאבשלום הוא הגבר הנכון".

כעת היא ישבה בספה אצלי בחדר האימון וליטפה את הדובי שהיא בחרה לה ללטף אותו בכל פעם שהיא הגיעה. היא צחקקה ואמרה,

 "אני יודעת שזה מטורף, אבל אני כל כך מאושרת. מעולם לא הייתי כל כך מאושרת".

 מה קרה לה?

היא התאהבה! במחשבותיה, אבשלום היה הגבר הנפלא ביותר שפגשה מעודה. מושלם בכל מובן. הוא יהיה הבעל האידיאלי. היא חשבה עליו ביום ובלילה. העובדות הבאות לא הטרידו אותה: אבשלום היה נשוי פעמיים, היה אב לארבעה ילדים ובשנה האחרונה החליף שלושה מקומות עבודה. היא הייתה משוכנעת שתהיה מאושרת לנצח עם אבשלום. היא הייתה מאוהבת. רובנו נישאים בעקבות חווית ההתאהבות. אנו פוגשים מישהו שמראהו ואישיותו יוצרים "שוק חשמלי" שמפעיל את מנגנון ההתאהבות שלנו. הפעמונים מצלצלים, ואנו מתחילים בתהליך ההיכרות. הצעד הראשון יכול להיות יציאה למסעדה או לפאב, תלוי בתקציב שלנו, אבל האוכל אינו העניין האמיתי. החיפוש אחרי האהבה הוא העניין. אנו יוצאים לגלות את האהבה.

 "האם ייתכן שהתחושה החמה והנעימה הזו בתוכי היא 'הדבר האמיתי'?"

לפעמים אנו מאבדים את התחושה הנעימה כבר בפגישה הראשונה. אנו מגלים שהאדם מולנו עושה משהו שדוחה אותנו, והרצון להכירו נעלם מהר מאוד. כבר איננו רוצים לבלות איתו. במקרים אחרים, התחושות הנעימות מתעצמות אחרי שסעדנו יחד. אנו קובעים מפגשים נוספים, ובתוך זמן קצר עוצמת הרגשות מתגברת מאוד עד לנקודה שבה אנו מוצאים את עצמנו אומרים:

 "אני מתאהב או אני מתאהבת".

 בסופו של דבר אנו משוכנעים שזה "הדבר האמיתי", מגלים את ליבנו לצד השני ומקווים שהרגשות הם הדדיים. אם אנו נתקלים באדישות בצד השני הדברים נרגעים ומתקררים מעט, או שאנו מכפילים את מאמצינו כדי להרשים את האדם שאנו רוצים באהבתו.

 כאשר האהבה היא הדדית, אנו מתחילים לדבר על נישואים, מפני שכל אחד מסכים שההתאהבות היא יסוד חיוני והכרחי לחיי נישואים טובים. חלומותינו לפני החתונה הם שיהיו לנו נישואים מבורכים ושמחים… כשאנו מאוהבים, קשה לנו להאמין במשהו אחר. כאשר ההתאהבות בשיאה אנו באופוריה. מבחינה רגשית אנו במין "אובססיה הדדית". כשאנו הולכים לישון, אנו חושבים זה על זו. כשאנו מתעוררים, המחשבה הראשונה שלנו היא על האהוב. אנו משתוקקים להיות ביחד, מפני שכאשר אנו ביחד, התחושה היא כמו להיות בשערי גן עדן. כשאנו אוחזים ידיים, אנחנו מרגישים שהדם זורם בעורקינו בקצב אחיד. יכולנו להמשיך ולהתנשק לנצח אם לא היינו צריכים ללכת לעבודה או ללימודים. כל החיבוקים והנשיקות הללו מעוררים התלהבות וחלומות על נישואים. מי שמאוהב מפתח אשליה שאהובו או אהובתו הם כליל השלמות. חבריו ו/או אמו יכולים לראות את הפגמים, אבל הוא אינו יכול. אמו אומרת לו, "יקירי, האם הבאת בחשבון את העובדה שהיא הייתה בטיפול פסיכיאטרי חמש שנים?" אבל הבחור עונה, "אימא, תפסיקי לבלבל את המוח. היא הפסיקה את הטיפול לפני שלושה חודשים". גם חבריו מבחינים בפגמים שבאהובה, אבל כנראה שלא יאמרו לו דבר אלא אם כן הוא ישאל. רוב הסיכויים שהוא לא ישאל מפני שלדעתו היא מושלמת, ומה שאחרים חושבים זה לא חשוב. חלומותינו לפני החתונה מבטאים אושר ושמחה בחיי הנישואים.

מדמיינים את החלום הזוגי

 "אנו נגרום זה לזו אושר עילאי. ייתכן שזוגות אחרים רבים ומתווכחים, אבל לנו זה לא יקרה. אנחנו אוהבים זה את זו". מובן שאיננו תמימים לחלוטין; אנו מבינים כי בסופו של דבר יתעוררו חילוקי דעות בינינו, אבל אנו בטוחים שנשוחח עליהם בגלוי ובפתיחות. תמיד אחד מאיתנו יהיה מוכן לוותר, ונגיע לעמק השווה".

כשאנו מאוהבים, קשה לנו להאמין בדברים אחרים. גרמו לנו להאמין שאם אנו באמת מאוהבים, הקשר והאהבה יחזיקו מעמד לנצח. ההרגשה הטובה והנעימה שיש לנו עכשיו תישאר לתמיד. דבר לא יפריד בינינו לעולם. דבר לא יכריע את אהבתנו. אנו מאוהבים, ונאחזים ביופיו ובקסמו של מושא האהבה. אהבתנו היא הדבר הנפלא ביותר שאי פעם חווינו. הבחנו שזוגות נשואים מסוימים איבדו את התחושה הנפלאה הזו, אבל לנו זה לעולם לא יקרה.

 "אולי מה שיש ביניהם מעולם לא היה הדבר האמיתי",

 אנו מנסים להסביר לעצמנו. למרבה הצער, ההתאהבות אינה מחזיקה מעמד לנצח. המחשבה שהיא נצחית איננה אלא פנטזיה. ד"ר דורותי טנוב היא פסיכולוגית שערכה מחקרים ארוכי טווח על תופעת ההתאהבות. אחרי שחקרה זוגות רבים, הסיקה שאורך החיים הממוצע של ההתאהבות הוא כשנתיים. אם זהו רומן חשאי, הוא יכול להימשך מעט יותר.כי אתם יודעים לכל קלישאה קורטוב של אמת "מים גנובים באמת מתוקים יותר". 

מה קורה כשמתעוררים לתוך המציאות של החיים האמיתיים?

בסופו של דבר, אנו נרד מהעננים ונציב שוב את רגלנו על הקרקע. עינינו ייפקחו ואנו נראה את הצדדים הלא-נעימים במושא האהבה, נודה בכך שחלק מתכונות האופי שלו מרגיזות, ושדפוסי ההתנהגות שלו מטרידים ומציקים. הוא מסוגל להכאיב ולכעוס ואפילו לומר דברים קשים ונוקבים. הוא שופט בצורה ביקורתית ומחמירה. כל הדברים הקטנים הללו שהתעלמנו מהם כשהיינו מאוהבים, הופכים לפגמים ענקיים. אנו נזכרים בדברים שאימא אמרה ושואלים את עצמנו:

 "איך יכולתי להיות כל כך טיפש/ה?"

ברוכים הבאים לעולם האמיתי של חיי הנישואים, המקום בו תמיד יש שערות בכיור וכתמים לבנים קטנים המכסים את הראי. המקום בו מתווכחים על האופן שבו צריך לשים את נייר הטואלט, והאם מכסה האסלה צריך להיות למעלה או למטה. זהו עולם שבו הנעליים אינן צועדות מעצמן אל הארון ומגירות לא ננעלות מעצמן, עולם שבו מעילים לא אוהבים קולבים וגרביים נעלמים בכביסה. בעולם הזה מבט יכול להכאיב ומילה יכולה למחוץ. אוהבים שהיו קרובים מאוד עלולים להפוך לשונאים, והנישואים עלולים להפוך לשדה קרב. מה קורה להתאהבות? אבוי, זו הייתה רק אשליה שגרמה לנו לחתום על הסכם הנישואים לטוב ולרע. לכן אין זה פלא שכל כך הרבה אנשים התחילו לקלל את הנישואים ואת האדם שפעם אהבו. בסופו של דבר, אם הוליכו אותנו שולל יש לנו זכות לכעוס. האם באמת מה שהיה לנו, היה "הדבר האמיתי"? המידע הגרוע הזה הוא הרעיון שההתאהבות תימשך לנצח. היה עלינו לדעת שזה לא נכון. התבוננות שטחית הייתה צריכה ללמד אותנו שאם אנשים היו ממשיכים להיות מאוהבים בטירוף, היינו בצרות צרורות. האובססיה של ההתאהבות מרעישה ומטלטלת את העולם שמסביב לנו, והזעזוע הזה היה משפיע על העסקים, התעשייה, הקהילה, על החינוך ועל שאר החברה. מדוע? מכיוון שאנשים מאוהבים מאבדים עניין בדברים האחרים שמתרחשים סביבם, לכן אנו קוראים להתנהגות זו אובססיה. הסטודנט שמאוהב מעל הראש מזניח את לימודיו וציוניו מידרדרים. קשה ללמוד כשאתה מאוהב. מחר יש לך מבחן על תקופת בית שני, אבל למי אכפת מהתקופה הזו? כשאנו מאוהבים, כל דבר אחר נראה לא לעניין. מתאמן אחר אמר לי,

"תקשיבי, העבודה שלי בסכנה".

 "למה אתה מתכוון?" שאלתי.

"פגשתי בחורה והתאהבתי בה, ואני לא מסוגל לעשות שום דבר בעבודה. אני לא יכול להתרכז. אני רק חושב וחולם עליה כל היום".

 כשאנו מתאהבים, אנו נמצאים באופוריה. המצב הזה מוביל לאשליה שאנו במערכת יחסים אינטימית. אנו מרגישים שאנו שייכים זה לזו. אנו מאמינים שביכולתנו להתגבר על כל הבעיות. אנו מרגישים שרק טובת בן הזוג חשובה לנו. אלה הדברים שאמר לי גבר מאורס על ארוסתו:

 "התשוקה היחידה שלי היא לגרום לה אושר. אני לא רוצה לפגוע בה, אני לא מסוגל לחשוב על זה אפילו. אני אעשה כל דבר כדי שהיא תהיה מאושרת".

 האובססיה הזו מעניקה לנו את התחושה השקרית שהאנוכיות הטבועה בנו נעקרה מן השורש. הפכנו להיות מין "מאמה תרזה". אנו מוכנים לעשות כל דבר למען מושא האהבה שלנו.

הסיבה שאנו מתנהגים כך היא מפני שאנו מאמינים בכנות שמושא האהבה מרגיש כך כלפינו. אנו מאמינים שהוא התחייב לענות על כל הצרכים שלנו, ושהוא אוהב אותנו באותה מידה שאנו אוהבים אותו. הוא לעולם לא יעשה משהו כדי לפגוע בנו. חשיבה כזו היא תמיד דמיונית. המחשבות והרגשות שלנו כנים בהחלט, אבל אנו לא מציאותיים. אנו לא מעריכים נכונה את הטבע והאופי האנושי. אנו מרוכזים וממוקדים בעצמנו מפני שזהו טבענו האנושי. נדמה לנו שהעולם סובב סביבנו, ההתאהבות רק מעניקה לנו את האשליה הזו. כשההתאהבות מגיעה לקיצה הטבעי (זיכרו שההתאהבות מחזיקה מעמד רק שנתיים), אנו נחזור למציאות ונתחיל להביע את רצונותינו ולתבוע את מימושם. הוא יביע את רצונו אבל רצונו יהיה שונה מרצונה.

הוא רוצה לקיים יחסי מין אבל היא עייפה מדי. הוא רוצה לרכוש מסך פלאזמה 85 אינצ' חדש אבל היא אומרת "השתגעת?" היא רוצה לבקר את אחותה אבל הוא אומר, "אני לא אוהב לבלות כל כך הרבה זמן עם המשפחה שלך". הוא רוצה לשחק כדורסל והיא אומרת לו "אתה אוהב את הכדור יותר ממה שאתה אוהב אותי".

לאט לאט אשליית האינטימיות הולכת ונעלמת, ואת מקומה של האשליה תופסים הרצונות האישיים של כל אחד מבני הזוג. המחשבות, הרגשות ודפוסי ההתנהגות השונים באים לידי ביטוי בצורה ברורה. כעת ברור שבני הזוג הם אנשים נפרדים. המחשבות והרצונות שלהם לא הפכו לישות אחת, ורגשותיהם התערבבו והתמזגו באוקיינוס האהבה רק לזמן קצר. הם מפסיקים לאהוב, ובנקודה הזו או שהם נסוגים, מתגרשים ומתחילים לחפש מחדש אחר חווית ההתאהבות, או שהם מתחילים ללמוד לאהוב זה את זו ללא האופוריה שנלווית להתאהבות. הלמידה הזו היא עבודה קשה, אבל שכרה בצידה."חווית ההתאהבות" אינה מתמקדת בצמיחה האישית שלנו או בצמיחת הזולת. היא פשוט נותנת לנו את התחושה שהגענו למחוז חפצנו ויש רצון לעצור את הזמן ולא להתקדם לשום מקום.

רק שזה לא כך, אחד מצרכי האדם זה התפתחות ובהתאהבות חסמנו אותה.

חוקרים אחדים הגיעו למסקנה שבכלל לא צריך לקרוא להתאהבות אהבה. בין החוקרים שמצדדים בכך נמנים הפסיכיאטר מ' סקוט פק והפסיכולוגית דורותי טנוב. ד״ר טנוב טבעה מטבע לשון שמתארת את חוויית ההתאהבות. היא עשתה זאת כדי להבחין בין התאהבות – אהבה עיוורת, לבין מה שהיא מכנה אהבה אמיתית. ד״ר פק מסיק שהתאהבות אינה אהבה אמיתית. הוא מציג שלוש סיבות שמסבירות את המסקנה שלו.

 ראשית, ההתאהבות אינה נובעת מבחירה או מהחלטה מודעת. לא משנה כמה אנו רוצים להתאהב, איננו יכולים לעשות דבר כדי שזה יקרה. ייתכן שאנו בכלל לא מחפשים להתאהב כאשר זה קורה לנו במקרה. לעיתים קרובות אנו מתאהבים בזמן לא הולם ובאנשים הלא- מתאימים.

שנית, ההתאהבות אינה אהבה אמיתית מפני שהיא מתרחשת ללא כל מאמץ. כל מה שאנו עושים כשאנו מאוהבים דורש מאיתנו מעט משמעת או מאמץ מודע. שיחות הטלפון היקרות והארוכות, הכסף שאנו מבזבזים כדי לנסוע לראות זה את זו, המתנות שאנו מעניקים, כל אלה נחשבים בעינינו באותה עת כקליפת השום. כשם שהאינסטינקט של הציפור מדריך אותה לבנות קן, כך אינסטינקט ההתאהבות דוחף אותנו לעשות דברים משונים ולא טבעיים זה בעבור זו.

שלישית, אדם מאוהב אינו מעוניין באמת לקדם ולטפח את הצמיחה האישית של בן הזוג. ״אם יש לנו איזו מטרה כשאנו מתאהבים הרי שהיא להביא לקץ בדידותנו, ואולי להבטיח זאת באמצעות נישואים". ההתאהבות אינה מתמקדת בצמיחה האישית שלנו או בצמיחת הזולת, אלא רק מעניקה לנו את התחושה שהגענו למחוז חפצנו – איננו צריכים להמשיך לצמוח. אנו נמצאים בפסגת האושר של חיינו, והתשוקה היחידה שלנו היא להישאר שם. כמובן שהאהוב או האהובה לא צריכים להתפתח. שהם מושלמים. אנו פשוט מקווים שהם יישארו כך תמיד: מושלמים.

אם ההתאהבות איננה אהבה אמיתית, מהי התאהבות?

זהו מרכיב גנטי אינסטינקטיבי מוגדר שמאפיין התאמה זוגית. תגובה סטריאוטיפית של בני אדם לתבנית שאליה מצטרפים מניעים מיניים פנימיים וגירויים מיניים חיצוניים, המגבירים את האפשרות והסיכוי לזיווג מיני ולקשר רגשי כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של המין האנושי"‎‏ וברמה הפיזיולוגית, התרחבות האונה הלימבית שממוקמת מתחת לקורטקס(המח החושב) ומשבשת את כל ההגיון שנחסם בעקבות הפרשת הורמוני ההתאהבות, משפרצה של הורמונים שמדמה התמכרות. בין אם אנו מסכימים עם המסקנה הזו אם לאו, אלה מאיתנו שהתאהבו ואחר כך הפסיקו לאהוב, יסכימו שחוויית ההתאהבות "זרקה" אותם למסלול שבו רגשותיהם נעו כל הזמן סביב ההתאהבות, ולא הייתה להם כל שליטה על כך. הם לא הרגישו סחרור רגשי כזה בשום תחום אחר בחייהם. הסחרור הזה מנתק את היכולת שלנו לחשוב, לנמק ולהסיק מסקנות, ואז אנו מוצאים את עצמנו אומרים ועושים דברים שלעולם לא היינו עושים לו היינו מפוכחים. לאמיתו של דבר, לעיתים קרובות כשאנו מתפכחים מהאובססיה הרגשית, אנו תוהים למה בכלל עשינו את הדברים האלה. כשגל הרגשות נרגע ואנו חוזרים לעולם האמיתי שבו ההבדלים בינינו בולטים היטב, חלק מאיתנו שואלים,

"למה התחתנו? אין בינינו הסכמה על שום דבר".

 ובכל זאת, בשיא ההתאהבות חשבנו שאנו מסכימים על הכול, או לפחות על הדברים החשובים.

אהבה שקולה והגיונית, אהבה רצונית… החכמים תמיד קראו לנו לאהוב כך. ההתאהבות הייתה אשליה שהונתה אותנו והובילה אותנו לנישואים. האם משמעות הדבר שיש בפנינו רק שתי אפשרויות?

(1) נועדנו לחיי אומללות עם בן הזוג. או

(2), אנו חייבים לקפוץ מהסירה ולנסות שוב?

לפני שאנו מסיקים אוטומטית שבחירתנו לקפוץ מהסירה היא טובה ביותר, אולי כדאי שנבחן שוב את הנתונים. כיום, ארבעים אחוזים מן הנישואים הראשונים בארצות הברית מסתיימים בגירושים. שישים אחוזים מן הנישואים השניים ושבעים אחוזים מן הנישואים השלישיים מסתיימים בגירושים. נראה שהסיכוי שהנישואים השניים והשלישיים יהיו מאושרים יותר הוא קלוש ביותר. המחקר מצביע על כך שקיימת אפשרות שלישית טובה יותר:

אנו יכולים לזהות את ההתאהבות ולהכיר בכך שהיא לא יותר משיא רגשי חולף. כעת אנו כשירים לחתור אחר "אהבה אמיתית" עם בן הזוג. האהבה הזו היא רגשית מטבעה אבל היא אינה אובססיבית. זו אהבה שמאחדת תבונה עם רגש. באהבה כזו הרצון פעיל ונדרשת משמעת; האהבה הזו מכירה בצורך בצמיחה אישית של כל אחד מבני הזוג. הצורך הרגשי הבסיסי שלנו הוא לא להתאהב ולהיות בקשר בר חלוף אלא שמישהו יאהב אותנו באמת; לחוות אהבה שצומחת מתוך תבונה ובחירה, ולא מתוך אינסטינקט. אנו רוצים להיות נאהבים על ידי מישהו שבוחר לאהוב אותנו ורואה בנו מושא הראוי לאהבה. מדובר בבחירה לפעול מתוך מאמץ להביא תועלת למושא האהבה, לכך לא נדרשת האופוריה של ההתאהבות. לאמיתו של דבר, אהבה אמיתית לא יכולה להתחיל עד שחוויית ההתאהבות מיצתה את עצמה. איננו יכולים לזקוף לזכותנו את כל הדברים הנדיבים והטובים שעשינו בשעה שהיינו תחת השפעת ההתאהבות. למעשה, היינו מונעים על ידי דחפים אינסטינקטיביים שפועלים מעבר לדפוסי ההתנהגות הנורמליים. אבל אם אנו חוזרים לעולם האמיתי של בחירה אנושית, ואנו בוחרים להיות טובים ונדיבים, זוהי אהבה אמיתית.  אנו מרגישים בטוחים כאשר מובטח לנו שבן הזוג  מקבל אותנו, רוצה בנו ומחויב לרווחתנו. בשלב ההתאהבות הרגשנו את כל הרגשות האלה. כל עוד הם נמשכו הם היו שמימיים. טעותנו הייתה לחשוב שהם יימשכו לנצח. אבל האובססיה של ההתאהבות אינה אמורה להחזיק מעמד לנצח. בכל ספרי ההדרכה לחיי הנישואים היא מהווה רק את ההקדמה.

משאלת הלב האמיתית

היא אהבה שקולה ורצונית. זו האהבה שהחכמים תמיד קראו לנו לאהוב. זו אהבה שמתחילה עם כוונה תחילה. אלה הן חדשות טובות לזוגות שאיבדו את כל הרגשות הנלווים להתאהבות. אם האהבה היא בחירה, אז יש להם את היכולת לאהוב אחרי שהאובססיה של ההתאהבות גוועה והם חזרו לעולם האמיתי. אהבה כזו מתחילה בגישה של חשיבה, האומרת:

 "אני נשוי לך, ולכן אני בוחר/ת לשים את טובתך בראש מעייני".

ואז האדם שבוחר לאהוב ימצא דרכים הולמות לבטא את החלטתו. יש אנשים שיטענו, "אבל זה נראה כל כך סטרילי: אהבה כגישה המלווה בהתנהגות הולמת?! איפה הכוכבים, הבלונים, הרגשות הסוערים? הפרפרים בבטן, מה עם הציפייה המרגשת, העיניים הנוצצות, הנשיקה המחשמלת והמסחררת, ההתלהבות מהמין? מה עם הביטחון הרגשי שמקנה לנו הידיעה שאנו מספר אחד בליבו של בן הזוג?" כיצד נענה על הצורך הרגשי העמוק של כל אחד מאיתנו להרגיש נאהב? אם אנו יכולים ללמוד זאת ולבחור לעשות זאת, אז האהבה שאנו חולקים תהיה מרגשת מעבר לכל מה שהרגשנו כשהיינו מאוהבים עד הגג.

זה שנים שאני חוקרת את נושא הזוגיות המאושרת מה מרכיביה על מה היא שמה את המרפקים כאשר היא מתמשכת וטובה, כוכבים זה מנצנץ יפה בלילה אך הלילה הוא קצר וחיינו קצת יותר ארוכים כי הם מכילים חיים נוספים לא רק שלנו, פרפרים זה יפה בשבת בצהריים בגינה, אך החיים האמיתיים הם חיי היומיום שאם לא נדע להנות מהם חיינו יהפכו לגיהנום שרק נחכה שיסתימו.

האכפתיות לרווחתו של בן הזוג, תשומת הלב ליתרונות שיש בו, התעלמות מוחלטת מחסרונותיו הגירוי האינטלקטואלי שצריך כל אדם וחשוב הרבה יותר מכל גירוי מיני שאינו פסול אך חייו קצרים הוא בשיאו בהתחלה ואז שוכח. וטיפוח ההתפתחות האישית שלו שיענה על הצורך שלנו כבני אדם תבוניים, זה מה שיחזיק ויבדיל בין אהבה בוגרת להתאהבות חולפת.

מאמר זה מדבר על זוגיות שיכולה לעבוד ונותנת כמה כלים מעטים והסתכלות קצת אחרת על כל עולם האהבה והזוגיות. אני רוצה להביא לכאן אהבה שעובדת ואינה צריכה כל מאמץ, כי צריך הרבה כח בשביל להרוס בשביל כל השאר צריך אהבה.

שימו לב, אם אתם חיים בזוגיות שאינכם מרוצים ממנה – חבל!
אפשר לשנות, אפשר לצמוח ומגיע לך להנות מחיים זוגיים מאושרים. בררו על פגישת ייעוץ זוגי המוענקת לכם במתנה, כל הפרטים ליוצרים קשר מכאן:

נכתב על ידי טטיאנה קורן

מורת דרך ליחסים ומנחה מוסמכת ליחסים וזוגיות בשילוב של אימון בתהליך אישי עמוק לאימוץ 'תודעת אושר' בתחומי החיים.

תודעה זו איננה נחלתם של אנשים מיוחדים, גם לא של גורואים או נזירים שישבו מול קיר מדיטציות 8 שנים ויותר. אושר תודעתי הוא אושר נרכש, תמידי ומתמשך. אותה תחושת רווחה מתמשכת שכל אדם שואף אליה.

אני מאמינה גדולה בבני אדם וביכולת שלהם לקדם את עצמם לשיפור הרצוי להם בחייהם.
האם המטרה שלך היא זוגיות יציבה ומאושרת? אולי ברצונך למצוא זוגיות או לשפר זוגיות קיימת? האם הנך לקראת פרק ב' בחייך? אולי חווית פרידה קשה או פרידה שלא מתוך בחירה מאהוב/אהובה? רוצה לדעת איך להתמודד כשקשה? רוצה משהו אחר בחייכם?

יש לי הרבה מה לתת לך, צריך רק לבוא ולקחת, כי עוד בחיים האלה מגיע לך זוגיות מאושרת.

tati
סגור
Call Now Button
×
×

עגלת קניות